ימים אחרונים. בעוד מספר ימים היא עוזבת אותי לשנה, שנה שלמה בלי. שנה של המון חסכים, ומרחק, וכאב אינסופי, בדידות, להרגיש תלוש. פשוט תלוש. וזה לא נעים, ולא נחמד. הפעם האחרונה שזה קרה, וזה קרה לשבועיים בודדים, עולמי חרב עליי כמו שלא חרב מעולם. קרס. קרסתי בעצמי. איבדתי את עצמי. איבדתי הכל לזמן מוגבל, שהרגיש לי כנצח. לא יכולתי להתמודד עם מציאות כה קשה. התפוררות. התקלפות בלתי פוסקת עד כדי שיכרון חושים מתיש מידי. כואב מידי. עצוב מידי.
מידי.
 
קשה להוציא את המילים.
קשה להתמודד.
קשה לנשום.
 
והנה שוב התחלה של סוף.
התחלה
של סוף
 
אני לבטח לא צריך להגיד לכם שיש דבר כזה סוף. לכל התחלה יש סוף. אבל לכל סוף יש התחלה חדשה, שגם לה יש סוף, וגם לאותו סוף יש התחלה, ואני רוצה להגיע כבר להתחלה שאחרי הסוף שיבוא אחרי הסוף שבא עכשיו, או שלפחות יגיע בימים הקרובים ובטח בילבלתי אתכם עד זוב דם אז אני פשוט אסביר את עצמי כדי לחסוך מיכם כאבי ראש מיותרים.
 
אחותי עוזבת את הארץ לשנה בחמישי הקרוב. (טכלס, היא חוזרת בעוד חצי שנה לחתונה של חברה, לא עקרוני. ממש לא עקרוני.) , השועלית המקסימה שלי. וברור לי שזה לא סוף אבסולוטי, כי יהיה לזה המשך, והיא תחזור, (תחזרי אה? :\) וגם דיי ברור לי שאני אסע לבקר, אבל יש בסוף הזה הרגשה של משהו לא מעודד במיוחד.
 
לא אפתח את הנושא מעבר לכך, ורק אציין, ואומר, שבוודאי ויגיע משלוח (פוסט*) עמוס ברגשות ודמעות בעוד מספר ימים.
 
שוב.
 
אוהב.
 
שלך לנצח.
 
וקצת יותר מיזה.
 

ולקטע קצת יותר אומנותי, וזה הזמן, למי מיכם שמחפשים את הפשטות, להסתלק.

(נו נו!! )- .

בפוסט למטה, בנפרד.

ארטיסט, שכבר מתגעגע.