כוח.

נכנעתי לייצרים.
 
אופי. לעמוד מאחורי משהו שאתה אומר, מבטיח.
חשבתי שאני חזק. כניראה שלא מספיק. 
עדיין לא מספיק.
המון עבודה.
שאיפות.
 
יש עוד הרבה עבודה. ומצד שני, דברים לא משתנים לי, אבל מצד שני משתנים ומתהפכים לי. שום דבר שקיוויתי שישתנה לא משתנה. הכל כל-כך סטטי, כלכך לא פוליטיקלי-קורקט מבחינתי.     (מוסריות!           איפה היא?          איפה            המוסריות         של          כולם?          ערכים!)       אני לבד במלחמה שכבר לא מלחמה. לבד בהישרדות שכבר לא הישרדות. זה להתעסק בדברים שעושים לי טוב על הלב. דברים שאני אוהב?   זה מגעיל,     ודוחה,     ואני     לא     מפסיק.       לעזזל.             אבל כלכך לא תלוי בדברים שאעשה או בדפוסי התנהגות שלי. ואולי בדיוק בזה. ואולי בדיוק בזה זה תלוי.  ואם לא אז להכנע   (כניעה?  לא.  לא בשבילי.    כבר לא כניעה.   השלמה), ואם לא תוכל להכות בהם, הצטרף אליהם. ואני אצטרף עד כמה שאוכל.
זה הקונצרט של כולנו.
כן.
זה קונצרט.
מבחינתי.
לכל הפחות.
בעבורי.
 
ובכל זאת, שינויים. המון לאחרונה. מוצא את עצמי מוצף בדברים שצריך לעשות. המון תעסוקה, מותש. רופאים, הסרה של כל מני חלקים מיותרים, מבחנים פסיכוטכניים, ראיונות, שאלונים, מדיניות,            תור.    ווא- ווא. *מת*    הו,     תור.   כל-כך   הרבה    תור.   המונים!!!!     המונים    של    תור!    שעות!     ומחכה, ומחכה, ושקט, ולא נידחף, ותמים, וצועקים מאחור וכמה שזה מציק וצורם. ( >.< וריח רע מאוד מפה של אנשים בבוקר יום ראשון. לצחצח!   מייד!   איפה  רופאת השיניים שתיתן לכם זריקה?!! תמותו!! *מתלוצץ כן?*)   ואוטובוסים, נסיעות, שלוש כרטיסיות בכל-כך מעט זמן. חופשי חודשי? נהה.. מיותר.                       יהיה מיותר.
 
תספורת, שינוי תדמית. לגדל. יותר, ויותר, לפרוץ מחסומים ולנסות דברים חדשים. והיא הייתה כל-כך גאה בי כשסיפרתי לה בפעם הראשונה.      כל-כך מבינה,              ואוהבת,               ותומכת,            ומחבקת,          והיא עדיין,         אבל הכל פתאום כל-כך רחוק. רחוק ומנותק, כמו לא שם אבל שם, שם במקום אחר. עתיד, משהו בתוכה שרוצה קדימה עם משא כה כבד.        אוהב,          ומעריך,             ואפילו         מעריץ!.         מעריץ כי אני לא יכול, לא מסוגל. בקרוב פנימיה לשבוע, המבחן האמיתי. קיסרייה. וקרב מגע, ומטווחים, וספורט, וכושר גופני. כל-כך קשה להיות גבר אמיתי פתאום, גבר במובן הגברי שבמילה.           זה מה שרצית כל הזמן.          "נו כבר!!"   אמרת לי כל פעם,   "תיראה איזה גוף יש לך!, והוא כל-כך רוצה להתפרץ החוצה, למה אתה לא עושה איתו שום דבר?!"     ומטיחה,       ומטיפה,        ומוסר,    ואת    כל-כך     צודקת.   
אבל כל-כך צודקת זה כל-כך לא מספיק.
 
"ואולי אני בעצמי יהפוך את הכאב, למשהו שעוד ייראו. "

זה המבחן האמיתי בו אסור להכשל.
 

 
חזרתי.
אולי לא הכי חדש כמו שבאמת רציתי.
אבל  יודע הרבה יותר,
אוהב הרבה יותר, 
מבין הרבה יותר,
קשוב הרבה יותר,
    ושלכם.

שלכם, הרבה יותר.
 
ארטיסט.

עריכה

הוא: "נו, מה יהיה עם הבן שלך?"

היא: "פתאום זה הבן שלי? מה, הוא כבר לא שלך יותר?"

סובלנות ידידיי. בקרוב.

משמעות. 

"עוד תגלה שהעולם רגיל,
שהקירות שלו מחומר שאפשר למעוך.
הכל עניין של גיל,
 ו 30 כבר לא נראה לך,
30 כבר לא נראה לך רחוק."