התרגשות.

לילה, וכולם כבר הלכו לישון. טוב, כמעט כולם. בעלת הבית עדיין למעלה שוטפת את הכלים.. מדוע?

 אז כך הכל התחיל:

 בשבוע שעבר כתבתי לכם על סבים, וסבתות, על חוויות, על לויאליות, ועל כמה שאנשים מבוגרים הם אנשים מדהימים, ושכיף לי להיות בחברתם. ובכלל, תמיד הייתי ואהבתי להיות בחברתם של אנשים הרבה יותר בוגרים וגדולים ממני, והאמת היא, שהרבה פחות אהבתי להיות עם בני גילי. לא היו לי הרב החברים כשחייתי במתכונת הבית ספרית, ולא כי לא הייתי חברותי. אלא כי פשוט לא התחברתי עם הסביבה.  וזה לא שאני מאשים, חלילה, הרבה יותר קל להאשים את האחר אבל אני לא מאשים כאן אף אחד. החיבור שלי עם שתי המסגרות הבית ספריות האחרונות היה פשוט מאוד גרוע. 

ובכן, הטלפון צילצל היום לקראת אחר הצהריים.. אבא, ביקש שאכין את החנוכיה.. ("מה כבר יש להכין בחנוכיה!?" רבים ייתהו.. החנוכיה שאבא שלי אוהב להדליק בנויה מזכוכית, ובתוכה כוסיות מפלסטיק שמכילות שמן זית, פתיל שמבצבץ החוצה, ועם כל הכבוד לניסיון של אבא שלי בענין, הוא עדיין מעט מגושם בשביל העבודה הזאת.. ) חלצתי ידיי בזריזות למלאכה, סוג של תרפייה בשבילי, ובעוד אני מזיז את דלת הזכוכית הקדמית, היא נופלת ומתרסקת לרסיסים על הריצפה.  ולא נעים. לא נעים אחד גדול. מיילא, אלך מחר לזגג עם מידות ואקנה אחת חדשה.

 ובעודי מנקה את השברים, קופצת לביקור בעלת הדירה, מתקתקת בדלת, ונכנסת. מחייכת, ומרוצה, בעודה רואה אותי עם לא פחות מאשר מגב, סחבה, ודלי של ספונג'ה עם המון זכוכיות בפנים. (דבר שהיה מזכה כל בחור כמוני ב"סטירת לחי מצלצלת", בנימת הומור משגעת, וחיוך שובב. מצידה.).  כן, מביך. זה מביך אותי.    למרות שזה בדרך כלל משאיר רושם טוב על אנשים מבוגרים בסיטואציה הנ"ל.         "אוו.. איזה יופי! אני רואה שאתה מנקה את הבית! איזה ילד חמוד אתה, ויפה, ומתחשב, מזמן לא שמעתי ממך!  מה שלומך?!"   טוב, אז צינזרתי.. אז מה. . קצת. זה ה"רע" במיעוטו. 

אז סיפרתי לה מעט על מעללי לאחרונה, מבחנים, מכון אדם מילֹא, עבודה, חנוכיות, ואז היא שאלה אם ומתי אבא צריך לבוא כי היא רצתה שהוא ידליק אצלה בבית גם. היא הזמינה אותי לבית שלה לסדר חנוכיה עם שמן, ודיי התקשתי לסרב. בעודי ממלא את הכוסיות בשמן שהביאה לי אצלה בבית, היא שואלת אם היא יכולה לאמץ אותי, ועוד כל מני מחמאות נחמדות, עד כמה שאני טוב לב, ועד כמה שאני עוזר, וכו.. ובנתיים שכחתי לגמריי מהחנוכיה של אבא, אז הזדרזתי, וכשסיימתי ירדתי בחזרה למטה וסיימתי לנקות את הכל, לשטוף את הכלים, ולהכין את הכנים בחזרה. ובדיוק הוא הגיע.

 "ל ' רוצה שנבוא בשש וחצי להדליק נרות אצלה, מצווה, אולי נלך?" שאלתי את אבא, וכמובן שהוא הסכים. מעט בסלידה, אבל הסכים. בשבע עלינו. לא לפני שזרקתי על עצמי ג'ינס נחמד במקום מכנס הטרנינג הפשוט.. וחולצה, שמלפנים כתובות לבן על גבי שחור האותיות F C K , ומאחור טקסט, "All that missing is you" אני אוחז בקבוק של יין אדום במתנה, ואחריי.. אבא, ובעלת הדירה מביטה בחולצה בצורה חשדנית.. "אבל איפה הU? חסרה אות! היא נפלה בכביסה או משהו?" שואלת בציניות מה.  אז הסתובבתי, והיא צחקה.  היו אורחים, יותר נכון, חמש מבוגרות, ומבוגר אחד, ואבא, ואני, הקמין היה דלוק, והיה שם חם, ונעים, והפסנתר השחור שידר המון עוצמה ונוכחות בעניי. השולחן ערוך בסדר מדוייק מאוד. כל הבית העצום והעשיר הזה, ורק אשה אחת, אלמנה מבוגרת אחת, שעושה את הכל. אני כלכך מעריך.    טוב, אז הכרנו את כולם, ובין המבוגרות אחת ניראתה לי מאוד מוכרת. "אסתר נכון?!, את היית האחות, בבית ספר היסודי שלי.." היא חייכה, ודיברנו הרבה, אבל היא לא זכרה אותי. נו, השתנתי.. אנשים לא נשארים אותו הדבר לעולמי עד.. לצערי. הייתי רוצה להשאר צעיר עוד טיפה. 

 אז הדלקנו נרות, והיה נחמד, כל אורח הדליק נר, ובסוף, הסתבר ששלוה (שלושה כן? ;)  *)  אורחים הרגישו לא טוב ולא הגיעו לארוחה, אז ל ' שאלה אם אנחנו מעוניינים להשאר.. אבא שלי, בהתחמקות קלאסית.. "בשמחה! אבל אולי בפעם אחרת.. יש לי כדורסל למטה.." לאחר מיכן, מבט חטוף אליי.. תחילה עשיתי עצמי לא שומע כי הייתה מנגינה ברקע, אך לאחר מיכן לא היה מנוס, ולא יכולתי שלא להיענות לבקשתה.

 קצת עזרה במטבח, הגשה של מיני מטעמים, ויושבים, "נו, עכשיו שישה זקנים יפנקו אותך! תראה מה זה!" אמר המבוגר. (בעניין השמות, אני מתנצל מראש, אני באמת לא זוכר את שמותיהם של האורחים.) חייכתי, והנהנתי לחיוב בחיוך.               האסימון ירד, ופתאום אני שם לב. פתאום אני מבין ומוצא את עצמי, בחור כבן 21, כשכל חייו לפניו, בשולחן אחד, עם שישה אנשים שיכולים להיות הסבא והסבתא שלו, שחייהם, ללא כל עוררין, עברו מזמן את האמצע של הספר. מעט שוק, אבל בסופו, חיוך רחב, והיפתחות, והרמוניה, ותענוג, ושיחות, והווי, וכיף. (שאלת אם אני מאושר, שלשום..  אז כן. אני מאושר. פעם ראשונה מיזה זמן רב. *)

 אוכל, המון אוכל, מכל-טוב, ויין לבן, קריר, תוסס, עם קובייה אחת של קרח. טעמים מגוונים, ושירי חנוכה, ונרות, וחגיגיות, כל-כך הרבה זמן שלא הרגשתי את אותה אווירה בצורה כזאת. הפעם האחרונה שזה קרה, זה היה בתקופה העשירה יותר, כשהיינו יחד, כולם, כשהיינו משפחה אחת גדולה ומאושרת, שטוב לה בחלקה, זה היה בראש השנה הראשון של הבית אחרי ששופץ, טלאים טלאים, חשוך, (את זוכרת?! אפילו מנורות לא היו על התקרה.. ! *) אבל זה היה חג, זה היה החג הראשון שלי בתוך השרות הצבאי, שחגגתי בבית. והיינו שם, כולם, את, והוא, ושניהם, והייתי מאושר גם אז. אבל מאז..

 מי ייתן, מעתה, ועד עולם.

 ארטיסט.