שרידים אחרונים מהחורף שפקד את עירי בשלושת הימים האחרונים התגלה הבוקר, כשהבטתי מחלון המטבח לכיוון היער הצפוף. ירוק, המון ירוק. ירוק של ברושים ואורנים. ירוק של יער שוקק, ובו, פיסות קטנות לבנבנות שנוצצות בוהקות קורצות ומחייכות לי. שלג שחור עבר על פניי בדרכי לבית אתמול כשאבא בא לקחת אותי מהתחנה המרכזית אחרי שבוע מתיש ומאתגר בצפון. שלג שחור. . . כמה סוריאליסטי. שחומר לבן, רך, ואוורירי הופך לפתע שחור, וקשה, ודחוס, פשוט ההפך המושלם. פשוט לא אותו דבר.

געגועים אין ספור, ותמיכה, ודאגות, כלכך הרבה אכפתיות עוטפת, מפנקת, חמימה, בתוך לוח זמנים צפוף, ואין זמן. בעיקר אין זמן. לקום לפנות בוקר, ואימון של חצי שעה בקור חודר, ועד שמונה ארוחת בוקר, מטווחים "יבשים" עד 12 בצהרים, ואז ארוחת צהרים, שעה, ומטווחים "רטובים" (תרתיי משמע) עד חמש בערב, ולאחר מיכן, קרב מגע. ריתוקים, הפלות, איגרוף לראש, לכתפיים, לבטן, לרגליים, הגנות, נעילות, כוח פיזי עצום שבורח לו עד שמונה בערב. אינטנסיבי. קשה, ואין זמן. עד תישע בערב ארוחת ערב, ומה אחרכך? אחרכך ממשיך להיות סטטי. אחרכך אין כוח, וכל הגוף תפוס. מקלחת, ולישון. בעשר בערב. פשוט לא להאמין. אני? לישון ב10? אבסורד. וחוזר חלילה. ארבעה ימים אינטנסיביים שבסופם הוכשרתי. וקיבלתי את התעודה. וכאן, נחתם לו שעון האבטלה שרץ מיזה חודשיים וקצת.

התחלות חדשות, ויש הרבה מהן לאחרונה, וזה מעודד, ומשמח, ותעסוקה שלא חודלת לא משאירה לראש יותר מידי זמן מיותר. בין מקלחת למקלחת, מחשבות על מי שרחוק, געגועים לראות שוב, לפגוש שוב, לחייך שוב, לצחוק, ולאכול שוב, לאהוב שוב, לדבר שוב, ולעשות שטויות שוב, לישון יחד שוב, כמו אז כשעוד הייתי בבית ספר יסודי, והרדיו שמתנגן לו ברקע, ומעלה לשידור עוד אזרח תמים שניקלע למצוקה זוגית משהו.. ותר אחר מזלו. "ציפורי לילה משוחחות".. עם גדעון רייכר. נוסטלגיה. מחזיקים ידיים, ומרסס עוד קצת מבושם הנרקיס שלך שכה אהבתי, על הכרית. מסתכל לך בעניים, ומחזיק לך את היד חזק, ומחייך, ואוהב. עדיין אוהב.   

תם לו עידן התמימות, וכמו שכבר אמרתי, התחלות חדשות לא נותנות יותר מידי זמן לחשיבה מעמיקה. מחכה, ואמשיך לחכות לך. "יש לי המון סבלנות" וכבר אמרתי לך את זה לא פעם. אני אוהב אותך, ומתגעגע.

עכשיו יותר מאיי פעם.

עכשיו, יותר מתמיד.

ארטיסט.