"סתיו לך געגוע, יש צביטה בתוך הלב וחיוך שנחבא מחכה לשמש.
החושך מהתל בך, שומר סודות מפחד ומחכה לבוא הבוקר.
שחר עלה אתה רוצה לברוח, מכל הייתר."
 

לברוח, מינוח מדוייק למציאות מדוייקת, לפעמים אפילו מדוייקת מידי, מצאות שאין לחרוג ממנה, מציאות שהכל בה מחושב, עד כמה שאתה דוגל בעובדה שאתה אחד מאותם בלתי מחושבים.

 קשה לי לא להתחבר לרגש במצבים כאלה, וחיבור כזה באופן כמעט אוטומטי מפזר בי גלים של חום, מכאיב לי בבטן, קודח לי בראש, ומעלה בי צמרמורת יחד עם לא מעט דמעות.  וזה מתיש. בעיקר. מתיש ומעייף, וכבר אין כוח לחכות. לשבור את הכלים ולא לשחק בהם יותר. להשאיר את הכל וללכת להתחבא מתחת לשמיכה ולתת למציאות לחלוף מעליי. כי כבר אין כוח להתמודד. אין כוח להסתכל למציאות בעניים, אין כוח.

 הרפייה. כל ריצה הכי קצרה כבר מכאיבה בשריר הארבע ראשי. (כן, למדתי שם חדש של שריר ישן). טלפונים זורמים להם לאיטם, אנשים שלא מתכוונים להשאר ערים עד השעה המכרעת. אנשים עם כוונה טובה, שמקדימים את המאוחר. כאלה שלא דיברתי איתם, וסתם מיתוך הזנחה וזה לא שאני לא כועס על עצמי. אני כועס מאוד. בסך הכל, אנשים יקרים מאוד. אנשים שצריך לשמור קרוב, צמוד צמוד.

 ושוב לבד, אני וכוס יין אדומה, אותו תסריט, היחידי שבאמת חוזר על עצמו בדיוק מהשנה שעברה, ישבתי פה, על הכיסא, הייתי אחר, והיום, עכשיו, אני אחר. אחר מאותו אחד שהייתי בשנה שעברה. המושג חופש מקבל פרופורציות, ומעצב אותי מחדש.

נו, לפחות היום יש לי תרוץ משכנע יותר לאותה בדידות מהפנטת.

אני עובד מחר.

 נוכל לספור אותם יחד..

 יעבור עריכה, במקביל לשיחות טלפון שמורחות חיוך על הפנים כל פעם מחדש..
וכל פעם מחדש כשהשיחה מסתיימת, יחד איתה, גם החיוך בא אל סופו.

 וחוזר חלילה..

התחדשות.

 מזל-טוב 22 בעוד כמה דקות.

ארטיסט.