רוח חורפית נשבה והדפה אותי בכל פעם כשירדתי, וכשאני עולה בחזרה הכל נדמו. החום עוטף בחזרה.

משקפי "דיסטנס" שמש, ביגוד צמוד ומחוייט במקומות הנכונים, אקדח מצד אחד, זוג מחסניות מצד שני, מירס שלא חודל מלקשקש ולהתריע, ומבט אסרטיבי שופע נחמדות. אפשרי? ועוד איך אפשרי.

 "ברוך הבא למעגל האבטחה האחרון ברשימה. וכאן, אתה שמשמש למגן נייד."

 שימוש בגוף כדי להציל עוד נפש תמימה בישראל. על כך אמרו חכמנו ז"ל..

 "כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו."

 ואם אני יאמר שאני לא עושה את זה גם בשביל הכסף, זה יהיה שקר. ולא, הוא לא לבן במיוחד.

געגועים לכתיבה זורמת. לאחרונה הכל מחודד ומדוייק, הכל חייב להיות מושלם. ופתאום כלכך קשה לי לעמוד מאחורי רף הפרפקציוניסטיות עם גֶב זקוף כמו שיכולתי לעשות בעבר הלא רחוק. פתאום הכל תופס פרופורציות ענקיות, וגדולות, ופתאום זה מפחיד יותר, פתאום זה קרוב יותר, פתאום זה מוחשי ומאיים יותר. פתאום זה יותר, יותר מאיי פעם. מציאות, שגרת חיים, זאת שגרת החיים שגורמת לחששות לצוף ולעלות אל מעל לפני השטח. פעם החששות היו שקועות, ומכוסות, חול, אלמוגים, ואבנים יפות בשלל צבעים הסתירו אותן מכל דבר שהיה אז למציאותי ומאיים מאיי פעם.

שוניות אלמוגים, שושנת ים, דיונונים, דגיגים שאת זנבם מעטר צבע כחלחל מסנוור ובוהק. כמו חיות מיוחדות, מקסימות, שמסתתרות בתוכי ויוצאות לשאוף מעט אוויר צח ונקי בשעת התייחדות. התייחדות שקט ושלווה, ים, ים שקיעה ומזח, ורוח מלוחה. אבל זה לא מספיק. זה כבר מזמן לא מספיק. משהו חסר, ואולי מישהו חסר, לחבק, ולאהוב, ולהחזיק את היד חזק חזק ואולי להוריד דמעה או שתיים, כאלה של אושר ושמחה.