חודש בלי. טוב, אולי קצת יותר. אומרים שרק אחרי שמאבדים מישהו, אחרי שמאבדים משהו יקר וקרוב, רק אז באמת מבינים כמה טוב הוא היה, וכמה שהיינו צריכים להעריך אותו. מצחיק, כי לא איבדתי, לא משהו, ולא מישהו, כי זה כאן, בלב, משהו שעדיין חיי ופועם אפילו כשהוא ממש רחוק. ולמרות שזה רחוק, כל עניין המרחק תאמינו או לא, מתגמד לעומת כל הרגש, והחיבה, האהבה, הדבק הזה. כזה שלפעמים מכעיס, ולפעמים נעים, ורך, ומפנק, ואוהב הכי שבעולם.

"ואם את רוצה לפוח תברחי, כי הכל נובל אצלי" טוב, אולי לא נובל, אבל השגרה הזאת לאחרונה חונקת, ואין כבר זמן. זמן להשקיע במערכות יחסים, מכל סוג שלא יהיה. מרגישים את זה על הבשר כשהחגורה כבר לוחצת וכואבת במתניים בסוף כל משמרת, בסוף כל 9 שעות. אמרו לי היום משהו מצחיק, אבל נכון. התהלכתי באזור מסויים, ומנקה רחובות פתאום הביט בי ואמר באדישות וחצי חיוך.. "אתה יודע מה ההבדל ביננו?" הבטתי בו בתמיהה..  "ההבדל בננו, הוא שהזבל שלי לא מדבר, לעומת שלך." הוא התכוון לאנשים שאני מסנן מידי יום. אני משער. 

לדמות הישראלית פנים רבות. אנשים, נשים, זקנים, ילדים, המון פנים, המון זוויות לכל אחד.. ואחד שצוחק ומחייך, ואחד שעצבני ולחוץ, ואחד שלוקח לי את בקבוק המים המינרלים שקניתי לפני כחמש דקות והנחתי בצד התחנה כדי להרטיב מידי פעם בפעם את הגרון.. איש זקן, 70+-, וכששאלתי אותו אם הוא ראה את הבקבוק הוא חייך חיוך של שן אחת מזהב, והוציא מהסל שלו פחית של דיאט קולה לימון.. וריחמתי עליו. וכשהנדתי לשלילה, הוציא לאחרמיכן גם את הבקבוק.. 

למשמרת היום הצטרף גם מישהו בשם ספי, שדיבר הרבה בקשר, וכיידוע, הנוהל בדיבור בקשר אל-חוטי, מחייב קריאת השם של הנקרא ולאחריו, את שם הקורא, וזה היה מוזר פתאום. פתאום הרגשת דה ז'ה וו מוזרה הכתה בי. והתחלתי לחייך. אבסורד. 

חזרתי לעצמי, אני חושב, אחרי שבוע וחצי סוער מישום מה, האגם הקטן הזה שוב שקט, יחסית.. הכל יחסי. סוער אצלי עדיין, מבולבל אצלי עדיין, ועדיין לא אני- אצלי.  אני אוהב, עדיין, ומתגעגע כמו תמיד, עדיין, ורוצה לחבק עדיין, ולנשק ולחייך עדיין, ולהחזיק לך את היד חזק חזק עדיין, את חסרה לי, חסרה יותר מכל דבר אחר. 

אחרי הכל, כבר חודש בלי. טוב, אולי קצת יותר. אומרים שרק אחרי שמאבדים מישהו, אחרי שמאבדים משהו יקר וקרוב, רק אז באמת מבינים כמה טוב הוא היה, וכמה שהיינו צריכים להעריך אותו. מצחיק, כי הבנתי את זה מזמן. אבל לא איבדתי, לא משהו, ולא מישהו, כי זה כאן, בלב, משהו שעדיין חיי ופועם אפילו כשהוא ממש רחוק.