חצות. הרדיו מנגן את ניגוניו האחרונים, ובסופם גם הוא כבר לא יהיה מה שהיה מלפני מספר דקות כשכל הרכב רעד מרוב עודף ופרץ אדרנלין שהסתכם בדציבלים גבוהים. כביש מהיר. ורק אני והרוח מתחרים זה בזו כאילו אין מחר. דממת אלחוט. עצרתי בצד ופתחתי את החלון כדי לא להרדם. ונושם מעט מן האוויר המלוח ששרה באזור. "זהירות, רוחות צד" אמר השלט, מואר וחרישי. זהירות? והרוח הדפה אותי ונשאה אותי על גבה, כמו זה היה חלום. לוחשת לי באזניים מנגינה נעימה, ומביאה עד אליי את ריחו הענוג של הים. מלוח, עדין, ולחות החלה ממלאת בי כל איבר חשוף.

התמזגות. כמו להפוך משניים לאחד, כמו להיות שווים, להרים מפרשים ולהפליג קדימה, להפליג על כנפי הרוח שמגיעה לכל מקום אפשרי, ופותחת, ומפלסת דרכים חדשות. It must have been love; לחשת לי באוזן בהפלגה הראשונה בים הפתוח, וחיוך שמלווה בעניים זורחות אפף את פניך המלאות באושר. אושר אותו לא ידעת מיזה זמן רב. כזה שגורם לכל פצע להיעלם מעל לפני השטח ורק האושר הוא הנוכחי שמקרין ממך כלפי חוץ.  

עוצם עניי וניסחף לעולם אחר. עוצם עניים ומפליג לזכרונות העבר, זכרונות של אושר, אור, ושלווה, נותן לרוח לשאת אותי על כנפיה הגדולות וניסחף יחד איתה אל הלא נודע בתקווה שתביאני שוב למקום מבטחים. לחישות, היא לוחשת לי ומביאה את קולך הענוג עד לאזניי, קול שמלווה בזכרונות מתוקים מהולים באושר.

 פקחתי עניי והשמש האירה לי פנים. נכנסתי חזרה והמשכתי קדימה. להמשיך, מחפש את אותו מקום מבטחים אליו הגעתי בחלום בתקווה שזה לא היה חלום אלא מקום אמיתי שיחבקני, ויחייך לי, ויאהב אותי איך שאני. שיקבל אותי עם כל הכשלונות וההצלחות, תקומה. שירי בלוז-ג'אז נעימים לאוזן מתנגנים להם ברקע כמובילים אותי לאותו חוף מבטחים. 

 הבטתי סביב, והים משך אותי אליו. סטייה חדה לצד הדרך, מעביר ל4X4 וחורש את החול הקטיפתי, ובעוד אני מותיר מאחורי שובל מצולק של מקלות ארטיק ושברי זכוכית ממשיך ומפלס דרכי למקום אחר. הים שלפתע נגלה לעניי הווה לנקודת תפנית, נקודת מוצא של התחלה חדשה. של אור, ושל תקווה, והוא ממשיך ומושך אותי אליו. מושך אותי בצליליו הענוגים, בריחו, בנימתו, ובמסתוריות האופפת אותו, מאז, ומעולם. והסקרנות שבי, והמסתוריות שבו, התמזגו שוב והיו ללב אחד עדין ושברירי. 

ואני ידעתי, והוא ידע. "זה לא נגמר, אתה תדע כשתסתכל בי מקרוב"