כשלון בייצור:

ולאחריו כל מה שצריך זה ללכת למרכז שרות תיקונים כזה או אחר ושם כבר מאפסים את הכל ומחזירים לך מוצר איך אומרים.. "כמו חדש". וכמו אותו מוצר, גם החיים שלי זקוקים לאיפוס. ייתרה מזאת, זקוקים להרגשת מיצוי. הגעתי למספר מסקנות בתקופה ממש קצרה. האחת היא שלעמוד על הרגליים 10 שעות ביום באופן דיי סטטי, זה קשה. זה קשה ומתיש, אבל עם הציוד הנכון הקושי הופך לאתגר והדבר היחידי איתו נותר להתמודד הוא עם השיעמום, ואיתו אני נלחם בשיניים. מחמישייה (חמש דקות הפסקה), לחמישייה, מהפסקת קפה לסיגרייה, מסנדווצ' פסטרמה בתוך באגט שהרגע יצא מהתנור ומספר מריחות של חומוס כרוב אדום במיונז ומלפפון חמוץ, למיץ פטל מתקתק ומרענן שהכנתי עוד כשהייתי בבית. שבירת שגרה. (ולמי שתהה עד כה, אתם יכולים להניח את השפופרת של הטלפון בחזרה. לא.. לא התחלתי לעשן. העישון אצלי נמדד בכמות הפיח שאני נושם מתוך אוויר פחוס ודחוס, בו מצטברים לא מעט רעלים שפולטות לא אחרות מאשר מכוניות גדולות שנוסעות ממקום אחד לשני.)

איפוס:

 וכמו שאמרתי, מעבר לאיפוס, נחוצה פה הרגשת סיפוק. המסקנה השניה אליה הגעתי, בעודי לבוש מדים וכותב את אלו השורות ממש, הוא שאני ממש לא רואה את עצמי ממשיך באותה מתכונת מעבר לאותם מספר חודשים עליהם חתמתי באותו חוזה מול חברת האבטחה המהוללת. לא, אני לא מתמרמר. חלילה. אני נהנה (בערך) ממה שאני עושה(בערך.. כבר אמרתי?). אני אוהב לעזור, ועוד לקבל על זה כסף? מחלום זה הופך להתגשמות. אבל האם זה מספיק? האם זה.. מֶסָפֵק?? האם זה מה שאנחנו כבני אדם צריכים לשאוף אליו? המון שאלות אוכל להעלות באותה קונוטציה, שהיא בעניי לפחות, אמנם לא שלילית במיוחד, אבל חסרת תוכן, ורייקה מאוד.(בנקודה זו אציין, כי איני ממעיט מערך חשיבות הנעשה, חלילה! ההפך הוא הנכון. זו עבודת קודש של ממש, ויש להעריך את כל העוסק בה.)

אבל!, וכאן מגיע האבל הגדול.. כשאני עושה משהו, אני רוצה להרגיש את התוצאות, לראות אותן, ואם אפשר, ורק אם באמת אפשר, לגעת בהן במו ידיי.

כסף:

כסף כבר מזמן לא המטרה, ובעצם, כשחושבים על זה, הוא מעולם גם לא היה. הוא בסך הכל עוד אמצעי להגשמה. הוא עוד כלי. הוא לא הייעד. לפחות לא שלי. בדיאבד, יכול להיות שעשיתי טעות כשפניתי לתחום המסויים הזה. ואני לא מדבר על התמודדות. אין לי בעיה להתמודד עם הקשיים. אני אוהב אתגרים, ואני מוכן לנסות, ולהתנסות, יש לי ראש פתוח וכיוון מחשבה בריא. אבל אני מאמין שאני מבזבז את הזמן שלי. הזמן שלי יקר והיוקר הזה לא נמדד בכסף, אם כי בהרגשה פנימית.  אני מרגיש שאני מזניח דברים שהם חשובים יותר מהכסף הזה שאני מרוויח. אין ספק שנהנתי הרבה יותר כשהייתי "חופשי" או.. "משוחרר" (ולא משנה איזה מינוח נצמיד לאותה משמעות אופטימית ציורית פנטזיונרית משהו הזאת.) או כשהייתי באוויר. אבל באותה הנשימה, אותה תקופה הייתה מייסרת, ומתסכלת מאוד. לא הייתי רוצה לשוב אליה ולטעום ממנה אם זאת השאלה שעלתה במחשבה שלכם. ממש לא. אבל אני מאמין שיכולתי לעשות עם הזמן הזה דברים בהם ארגיש, באופן אישי, מיצוי. מיצוי וסיפוק גדולים יותר. ולשם אני חותר, או.. אחתור, ברגע שאסיים את תקופת ההתחייבות שלי.

דף חדש:

והדף הזה התחיל מזמן. התחיל ביום בו יצאתי לאותו קורס בו הוכשרתי באופן רשמי למה שהוכשרתי. מאז עברו המון דפים. כל שניה, כל דקה בעבודה שלי, כל שעה, כל יום שבוע וחודש, כל אחד מאלה הוא דף חדש, הוא התחלה חדשה, וכל התחלה חדשה היא סוף של משהו אחר שהיה עד לא מזמן חדש בעצמו אבל נרמס באכזריות והפך פניו להסטוריה.

חקוקה.. או לא, זה כבר סיפור אחר.

ולסיכום, אין יום ואין לילה. אין יום, כי במהלך היום כלל המאמצים הכבירים, מושקעים בשמירה על בטחון. ואין לילה, כי בליילות אני אמור (כך מספרת הנבואה העתיקה..) לצבור כוחות ליום שלמוחורת. לרוץ מסביב לשעון, ליפול ולקום, וליפול, ושוב לקום, ומשחק החיים, אותו מונופול, הוא משחק מציאותי אכזרי במיוחד אשר מציב אותי בין פטיש לסדן. בין האוויר האווילי, לקרקע.. האווילית עוד יותר.

ארורה תיי.
ממך קמתי,

ואלייך, גם אשוב. 

ארט'.