שיחה שהתחילה בהודעת SMS בשבוע האחרון השאירה לא מעט סימני שאלה, אצלי.

"אני מרגישה שאתה זה כל האמת שלי, אני מרגישה שאני לא יכולה לברוח, אבל לפעמים אני מרגישה מזוייפת"

תהיות, ולמה באמת התכוון המשורר באומרו, "מזוייף"?

לילה הרסני.. לפני מספר לא מוגבל של חודשים, אולי חצי שנה? זה נשמע רחוק מאוד. אני והיא ביחד, מאוחדים על גבי מזרן גדול, ושמיכה שמלטפת את הגב. שנינו מאוחדים, שנינו גוף אחד שמייחל לנקודת התרגשות אבל כמו שתי גופים נפרדים. משהו שלם שהוא בעצם חסר.  ומאז סרטים שעוברים בראש שלא מרפים.  

ישבנו שנינו על הספה בסלון, לפני כשעה. היא ביקשה לשוחח. נס קפה, אלבום תמונות מהילדות, והמון אמת שלפעמים מעט צובטת בלב ולפעמים מביכה. "החלטתי שאני רוצה להתמודד עם זה למרות הקשיים."

וזה מוזר, מהצד שלי לפחות, הרבה יותר פשוט לי להשאיר את זה מאחור ולהמשיך בקשר ידידותי מאין כמותו שלא כמו שאר מקרים, שאר מערכות יחסים עם אנשים, גברים, לצורך העניין, שנקשרתי אליהם רגשית. וזה לא שלא נקשרתי אליה, היא חשובה לי. אבל חשובה מכיוון אחר.

מצד שלישי, לא מדובר בעוד סתם נשיקה כי אם אקט שלם שבסופו, אף אחד מהצדדים לא יצא מרוצה.  ומצד רביעי, (כן, יש לאקט הזה המון צדדים) אני איפה שהוא אפילו לא מרגיש אשם כי לא כפיתי את עצמי. הכל היה הכי טבעי ומרצון שבעולם.

מה זה אומר?

עליי..

על טיב הקשר..

ואיפה אתה, מה קורה? אני שואל, היחידי שהצליח לגרום לי להרגיש באמת.

עיצוב חדש. (מה דעתכם? ) 

ותודה לאחותי המופלאה על העזרה, מגיע לך חיבוק אמיתי רק שאת לא ממש כאן, איתי, כדי לחוש ולקבל אותו. ועל כך כולי מצר. זה צעד אחד לקראת סוף מנוי הפרו שלי כאן באתר. בעוד מספר ימים כל הממשק יהפוך לפשוט הרבה יותר, ואולי אז, הכתיבה תהיה יותר מרגשת, יותר אישית, תגיע ממקום הרבה יותר פנימי ורגיש, אולי אז היא באמת תגיע מתוכי. אולי אז היא תהיה מובנת לכולכם.

או לפחות למי שעוד נשאר פה..  אחרי כל שובל סימני השאלה שאני מותיר מאחוריי ללא עוררין. התייאשתם הא?

שישה פוסטים מתחילת החודש, מה קרה? איפה התאווה למילים? איפה ההשתוקקות לאותה יצירתיות מהפנטת, סוחפת, לאן נעלם הרגש?  החשק לכתיבה מאבד מערכו האמיתי והדרך עדיין לא ברורה.

המון ערפל שמרחף, הצללית הלא ברורה בתמונה הראשית כמהה למציאות, כמהה למשהו חדש וסוחף, כמהה להתמסר, להעניק, כמהה לחיות באמת, ואולי באמת יכולנו, להתגבר.. להתגבר ולהתבגר ביחד, על כל הערפל.

אולי.. ואולי באמת.

אהבתי, ואמשיך.

דבר לא כבה.

לא אצלי.

"כשאווירון ממריא ומתרחק מאיתנו, האם הדרך, האם היא כבר ברורה לו"