חייל, שבור. ויש שאומרים שלעולם לא משתחררים, אם כי אלה החופשות, שמתארכות.

מ.ק: 100625, גבול ירדן, מוצב קטן בין שממה לשיממון. אוג' 2004

צה"ליסט לשעבר.

אני.

ובהנצחה של רגע אחד קטן תתגלה עוצמה אותה מילה לא תוכל לתאר.

חלילית אחת קטנה בתוך מדבר שומם, מתהלכת במשעול ההווה, חורצת מפלסת דרכה בין גרגירי החול ומחפשת פיסה של משמעוּת.

לא פשוטה הייתה הדרך. ארוכה, מלאת מכשולים, מעלות, מורדות, הצלחות וכשלונות גם יחד.  בדידות. כעס. תסכול וחרטה.

"וכשההווה כל-כך קשה.. לא אומר דבר, ארים ראשי אל המחר"

עבודה חדשה, דרך חדשה, ומדברים עליי, מדברים ולא מסתירים.

והפעם הכל ברור. הפעם לא מסתירים דבר.

ואולי ככה טוב, לפחות לא ארגיש פרנואיד.

אני דומה להמון ראשי צוות, "מה קורה חתיך?!" קוראים בקול. מספיק. מסמיק.וזה בעיקר..

בעיקר  לא עובד ככה!!. 

כבר מכירים אותי ראשי צוות, וזה לא בריא. בעיקר מביך.

ראש צוות אומר לי: "אני מכיר אותך מ'שהיית כזה קטן!"

(ותן לי פא!-תן לי טת! אידיוט! שתוקכבר! אע! ואם היו נותנים לי שקל על כל פעם? כבר הייתי.. בערך אדום יותר מדובדבן!)

העבודה החדשה שוחקת מאוד. ולהחזיק מעמד הפך מעוד סתם קלישאה או משפט שחוק למציאות של ממש.

מה

איך

לאן

ולתת, ולתת, ו..

ובעיקר לא ברור..

אבל זה כבר לא חדש.

פיגוע באילת, אנימקווה שכולכם בריאים ושלמים, ושלא נדע עוד.. הלוואי ואמצא את עצמי מובטל בהקדם כן?