יום שישי שגרתי, פתחתי את היום אצל התלמידה המבוגרת (73) משהו שלי בשעתיים תוך הסבר (טוב נו, לפחות ניסיתי, אני בספק אם היא באמת הבינה משהו) כיצד מחפשים מיני דברים ברחבי הרשת, איך מדליקים ומכבים את המחשב, וכדומה.. המשכתי אותו לאחר מיכן בניקיון הדירה שלא ראתה את נחת זרועו של הסמרטוט מיזה זמן רב מידי. מסתבר שלא מעט אבק יכול להצטבר במקומות הכי לא צפויים, שלשם מגיע סמרטוט לח או כל מגבון לחות אחר לאחר ריסוס קל של חומר ניקיון כזה או אחר.

לאחר מספר דקות אבא קפץ והצטרף גם הוא לחגיגה, וכעבור שעה כל ההכנות לכבוד השבת הסתיימו. השעה כבר ארבע, תמונת מצב: אבא במקלחת, אני כהרגלי, כאן, מחפש להפיג את השיעמום ומתוסכל בגלל עוד איזה שהו אתר שמסרב בתוקף לעלות אצלי (הקישור אגב, בסוף.. שווה לחכות). וכאשר מאסתי עשיתי סיבוב לפח הזבל לרוקן את כל מה שנעשה במהלך השעות האחרונות שמא החתול האזורי יחליט להתפלש במעט קרדית אבק ארורה.

הערב הגיע, ויחד איתו ארוחה משפחתית בהרכב סופר דופר מצומצם. בלי אמא, ובלי אחות, ובקיצור, כל הייצוג הנשי משהו, היה חסר. (טוב נו, לא בדיוק. למרות שאני עדיין לא נחשב. לא בפניהם לפחות. המטיבים עמי, ועם הבלוג, כבר יודעים שבפני הגברים במשפחה אני עדיין מתקשה להיות פתוח. אני בטוח שהצד ההוא יקבל את כל הספקות שלי באור מעט שונה וניראה לי שעדיף שדברים יישארו כמו שהם כרגע, על מיי מנוחות אבל לא בדיוק. אני אסבול את זה. עוד קצת.)

ט"ו בשבט, הכנתי בצלחת עץ ענקית כל מני פירות יבשים, ואגוזים, והמון דברים טעימים עם לא מעט קלוריות אבל לא ממש אכפת לי. זה לא שיש לי עודף שומנים, אפילו להפך. אני מתחיל לגלות סימנים של.. טוב לא ניקרא לזה רזות ייתר? (אם יש בכלל מילה כזאת) אבל אגוזי קליפורניה, או כל דבר בסגנון, בהחלט לא יזיקו לגוף הממש לא מלא שלי. לאחר נישנוש קל של מספר מטעמים שבתי לחדרי, וכעבור שעה במפתיע הטלפון מצלצל.. גל.

למען האמת מעטות הן הפעמים שאני באמת יוצא בימי שישי בערב.. בעיקר בשל בעיית ניידות שדיי מגבילה אותי. ואם זאת לא הייתה, אני דיי בטוח שהייתי מוצא את עצמי לא מעט פעמים מחוץ לעיר מבלה עם לא מעט אנשים שהכרתי לאחרונה, כאלה שאני באמת נהנה להיות בחברתם. בכל מקרה, נענתי לחיוב להזמנה וכעבור חצי שעה אספו אותי מחצר ביתי גל וידידתו החביבה. זוג אנשים בני 26+.. אבסורד. מה בחור בן 22 עושה בחברה שכזאת? אני מניח שהכמיהה למשהו בוגר מגילי הצעיר יחסית, הוא זה שפנה לאותם ערוצים בוגרים. כשאני בחברת אנשים שבוגרים ממני בין אם בגיל אבל לרוב גם מנטאלית, אני מרגיש שיש לי אתגר אמיתי. והאתגר הזה הוא דבר שאני שואף אליו ברוב המקרים, אתגר שנובע מיתוך מחסור עצום בחברה איכותית מעניינת בעלת ניסיון חיים גדוש, וזה לא שלא עברתי מספיק, אבל ביננו מה זה כבר יכול להזיק.

לאחר רבע שעת נסיעה ירדנו בקולנוע דיי וותיק בעיר. והתיישבנו על הבאר. שם הייתה מלצריתקופאית. באר מן נמוך חביב ואדיב, ואחד, גבוהה ממנו, חמוד יותר, מסוקס הרבה יותר, ובעיקר, בעיקר מוצא חן בעני הרבה יותר. לפתע ניזרקה שאלה לאוויר. "אני רוצה אינטרנט! למה זה לא עובד? מי יכול לסדר לי את זה?" אותו באר מן חמוד שרצה כניראה, מעט להשתעשע, הביט בי ואילו אני חייכתי והנפתי את ידי לחיוב.. ומיד כהרף עין הזמין אותי לתוך הבר לטפל בתקלה.

במבט זריז, כבר איבחנתי, תקשורת אל-חוטית, יש רשת פנימית אבל אין חיצונית ובאמת שלא היה לי כוח להסביר אז זרקתי באוויר.. "יש בעיה עם המודם" הוא הביט בי בתמיהה.. "הוא נמצא בחדר השני.. ואין לי כרגע זמן אבל תשב, כשאתפנה אפנה אליך" חייכתי, והתיישבתי בחזרה על הבאר(ולאחר מספר דקות הוא פינק אותי במרגריטה פסיפלורה.. כמה חמוד.), ומה אני יגיד, בחצי השעה בה ישבתי יחד עם חבריי בבאר, הוא כבר הספיק להראות כל מני אזורים לא הכי צנועים במהלך העבודה.. מה בדיוק? אשאיר לדמיון שלכם מקום להשתולל.

הזמנו חשבון, ולפתע נישמע קולו הערב.. "אתה רוצה שניה ליקפוץ איתי לחדר האחורי?" חייכתי והינהנתי לחיוב, אך, כמה חבל, שכבר היינו צריכים ללכת.

וכך הסתיים לו לילה חביב. באופן כללי, החיים ממשיכים לזרום על מיי מנוחות. עברתי המון, ואולי יותר מידי, והשקט הזה הוא מזון חשוב, לפעמים, אבל לפעמים השקט הזה, הוא אחד שמגיע לפני סערה סוחפת לא פחות מזאת שפקדה אותי באחרונה.

ועד שזה ייקרה, אאחל לכולכם חודש טוב, ומי ייתן ונקבל חודש פברואר מהול בגשמים, ושלג, ומה לא.

אוהב, מתגעגע, וכאן.. כמו תמיד.

וכמו שהבטחתי, כתובת האתר:

jasonsroom.typepad.com

שיהיה בכייף!

ארט'.