אין כוח. מרוקן. חסר כל טיפה של עוצמה פנימית שעד לא מזמן קורנת הייתה היא מתוכי כלפי חוץ. שופעת, צועקת בקולי קולות ומושכת אליה איש איש.

לאגור, לשמור, להתרכז, ולהחזיק חזק. מרפה, ושוב אוחז בחזקה.

את האקדח. מביט בו בתשוקה עזה ומכניס לתוכו מחסנית עם כדור אחד.

דריכה אסרטיבית. כמו שהוא אוהב, כמו שהוא תמיד רצה לראות.

"תן!" "קדימה!" גער בי בעוצמה ואילו אני משתף איתו פעולה באותו משחק יומרני.

מלטף קלות את ההדק, מצמיד אותו לרכתי והעניים נעצמות.

כרית אצבע, פרק ראשון.

עוד קצת אומץ. תעוזה.

לוחץ בקלילות מרושעת על השלב הרך.

מחייך, ובעודי אוחז בו ביד אחת

ובכוסית יין אדום יבש בידי השניה

לוחץ בקלות דעת ועובר מהחלק הרך לקשה.

וכמו גואל עצמי מייסורי נצח

כמו משלים עם השקט

מתאחד איתו ולו לרגע בודד.

נצחיות שוקקת דם

ורק הכוס תשבור את השלווה.

נשמטת מידי

נופלת אל הארץ

ומתרסקת.

רסיסים

רסיסים

וייבש היין, ויותיר כתמים כתמים בכל עבר ואבר.

כי יידע הוא את אשר גורל בעליו.

ידע,

ונתן בו

ודבק בו

והיו

לאדם

אחד

לילה טוב,

ארטיסט.