אני: "שלום ת!"

"שלום שלום!"

"מה שלומך? שנים שלא התראנו.."

"נכון! ואיזה חתיך וזורח אתה!"

"אממ.. כן, אני משתדל!"

יום שטוף שמש, והיה חם, הו.. כמה שהיום היה חם. וזה לא שהזעתי כמו סוס, ובעצם, לא הזעתי בכלל..  התחיל כרגיל, כל אחד מקבל את הגזרה שלו, את הקובייה הזמנית שלו, ולפתע במהלך היום ראיתיו.

ת' שירת איתי ביחידה, סגן מפקד היחידה. היינו בקשר מאוד טוב לקראת סיום הקדנציה שלי בתור חייל בסדיר. התיידדתי איתו ועם מפקד היחידה, ומה אגיד, ומה אומר, חיוכים רצו ומחמאות התפזרו לכל כיוון אפשרי באותה תקופה, ועד היום.. מסתבר, שהקרדיטים לא מפסיקים מלעלות אל פני השטח כשמדברים על.. נקרא לזה.. "התקופה"(?) בה האנשים האיכותיים עדיין חיו ונשמו ברוח היחידה, ודבקו ברוח, בכֹח ובנצחון.

מעולם לא הרשתי לעצמי להגות את שמו הפרטי בפניו, ופתאום באמצע הרחוב, באמצע עיר הקודש, זה ניראה כלכך מובן מאליו שזה מפחיד. ופתאום "כמה זורח אתה" ו "איזה חתיך אתה" וכל שנותר לי לעשות הוא להשפיל מבט אל הקרקע, לגרת קלות בראש מיתוך עצם המבוכה, לחייך ולהגיד "תודה"? אבסורד. מתי הפכתי לדמות כה נבוכה וחסרת ביטחון עצמי, ומתי אתגבר על זה כבר.

לסדר.

לסדר ולהפוך, ושוב לסדר, ולנקות, וללכלך ולנקות ולסדר, וכמו רוטינה שחוזרת על עצמה, כמו פזמן יידוע מראש חיי מתנהלים באין מפריע.

ואף אחד שיעיר על כך שאני מתבטל.

ואף אחד שייצעק

אף אחד שייתמרמר

ויאיר

ואף אחד ש.. טוב, הנקודה ברורה, פשוט אף אחד.

ופתאום כל אחד תופס את הנישה שלו בחיים, ופתאום חיים של משפחה שלמה שעד לא מכבר הייתה מגובשת, מאוחדת, אוהבת, פתאום כל אחד דואג להמשכיות משל עצמה.  כלכך חד, כלכך חד משמעי ונכון אבל כלכך לא הוגן. כלכך לא מה שהיה פעם, כבר לא טהור, וחוץ מדברים שמשרתים את האינטרס הרגעי, האיחוד המאולץ, האקט שמתבקש וממומש כל פעם מחדש.. גם הוא, ממש כמו רוטינה משעממת חסרת משמעות שנמצאת שם מיתוך הרגל מגונה שמתיימר להיות למשהו עוטף, מחבק, אבל כל מה שהוא עושה זה בדיוק את הפעולה ההפוכה.

הוא מרחיק

מקפיא

מצמרר

נואש

מעביר תחושה של געגוע למשהו שבעבר היה כלכך טוב, ורך, ומלא חיוכים.

והיום

מה היום?

אינטרסים, שגרה, הרגשת הפסד, החמצה, והכל פתאום כלכך בחסד..

לבד, בין מספר קירות אותן לא אספור מישום תחושה של זמן שאין לי חשק להפסיד.

הרגשה של רקבון מתמיד אופפת הדירה הרייקה הזאת.. השמחה מעולם לא הייתה נחלתה.

והוא שם
אני פה

והיא שם

והוא.. לא בדיוק פה

והיא, רחוק.. כלכך רחוק.

ואם היא תהיה קרוב זה לא ישנה דבר. גם כשהיית פה הכל היה כלכך... פשוט, ונוגה, היית זכר לאחווה, לאותו קן.

כמו תכשיט על שלד

כמו ציפור הדרור האוחזת בחזקה בענפיו של עץ בשלכת

כמו אי של זהב, בתוך ים של אבדון.

ולסיום, עשו צדקה בישראל וקיראו את הקטע הבא: בערה/ליברטין אי-שם  

הקטע הנ"ל נכתב ברוח הדברים.

סופשבוע טוב שיהיה, לכולנו,

ושבת שלום.

ארטיסט.