וכל אס-אמ-אס ממך שמורח לי חיוך על הפנים, ואנחנו בכלל לא מכירים.

יד המקרה, הגורל?

ובכלל, במה מאמינים?

ומי אתה?

ומי אני?

וחוץ מהתחמקויות אלגנטיות נשארות המילים..

איפה אסטרטגייה אה? חתיכת טיזר איכותי.

 הצטלבות דרכים ברורה או התמזגות בלתי צפויה.

הולך בתלם, מביט סביב. תוהה, טועה וחוזר.
הדרך דרך עפר היא, ההולך בה כבר מותש.
מניין תגיע, ולאן תלך, לאן מועדות פניך.

ואולי תנוח, תרבוץ בחייקי,

תן ברוחך קומץ שלוותא,

תן לחיוך להופיע,

תתמסר,

תהנה.

שבתי אל עקבותיי, טעיתי? סימנתי אותה. אסטרטגייה שמעולם לא איכזבה. לא אותי ולא אף אחד שכאן.. מסביב.

שובל של צעדים כשל סימני דרך, כשל נעל הדורכת בעוצמה, באגרסיביות, על החוף הרך בו נשק הים פעמים רבות, וממש כמו חוזר חלילה גואה הוא, מוחק את עקבותיי ומחייך.

"לא, כי לחזור לא תוכל עוד"

כמו חורץ את דיני.

"וכעת? לאן תפנה?  לאן תלך?"

שואל, ומחייך חיוך שטני.

"אלך, אחצה אותך, אשוב ואחפש את עקבותיי בתוכך."

והנה אני, צועד, עובר, ומפלס דרכי בינות הגלים, עוצם עניי, ונותן לאוויר המלוח להובילני למקום מבטחים, והמים ממלאים את ריאותיי, זרמים חזקים אוחזים ברגליי ואילו אני רפוי לגמריי, צלול אך ללא כל, מלא, אך רייק מכל.. וחול.

וקול שמצודד בי... חוזר....  ואומר....

"לך לך.. מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. "