היא עמדה בתחנת הרכבת של באדן על הרציף הריק מאדם. מבטה טייל על פניהם של הנוסעים המעטים שהשכימו קום כמותה.

“השעה שמונה ועשר דקות", הרהר. באחד עשרה ארבעים וחמש יוצא המטוס שיחזיר אותי  בחזרה.

חופשה קצרה מדי, קצרה מכל הבחינות. לא הספקתי למלא  את המצברים. אני ממש תשוש, משהו מת בתוכי. אפילו פריחת עצי המגנוליה לא עוררה בי התרגשות כבעבר. אולי זה שממון הרווקות, אולי זה הגיל. כנראה הגיל. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שהתחלתי יותר מדי להנות מהאוכל.

"אמש הארוחה במסעדה הספרדית הקטנה שליד המלון הייתה ממש נהדרת." תהיתי בתוכי.

הוא נזכר במלצר השוויצרי המנומס שהביא לו צלחת פאליה והניח לידה קערה נוספת  ובה חסילונים שמנים, שוחים  ברוטב חמאה ושום אדמדם.

והיין, הו.. היין.. 

אמנם לבד, אבל טעמו עורר את כל החושים.

זרם אל הגרון  וטפטף לאט, לאט, אל המצח, השקה את הבדידות.