האוויר משתנה. משתנה והופך מלח ונעים ליבש, אחור, וזה לא לטובתי. לא הפעם.

אני מרגיש את זה, מרגיש את זה על בשרי- כששפתיי, שעד לא מזמן בהקו בחסות העננים וטיפות הגשם, נצנצו, זהרו, היו לסמל של ממש. הן יבשות עכשיו, יבשות, מתקלפות וסדוקות, וכל תנועה ולו הקטנה ביותר פוצעת אותן, וגורמת להן לדמם.

השיעול פסק. עונת מעבר שבאה וחולפת מדגדגת לי בתוך הגרון וגורמת לי לתחושה לא קלה.

שיעבור.

החורף חוזר, והולך, וחוזר והולך ושוב חוזר.

שיחת טלפון הודיע לי עד לא מזמן שמחר, יתקיים אימון. הרחק הרחק מכאן.

ולא, זה לא מתאים.

לא כרגע.

אני לא בכושר.

ומחר, הו.. מחר יירד כאן גשם, יהיה סוער, ואולי.. אולי שלג?

עצוב עד כמה שזה מצחיק. כשכל פעם שיורד פה שלג בבירה, או כשקצת סוער, אני משאיר מאחוריי פתק היעדרות.

אני בוגד בעירי הקטנטנה פעם אחר פעם. בוגד בחורף שאני כל-כך אוהב.

אני מצטער.

מצטער.

זה לא בכוונה.

אבל..

אני מבטיח לשלוח געגועים וחיבוקים אינ-ספור. ביין אימון קרב-מגע למטווח.

העוגיות מעל המקרר.

באיחולי בשורות טובות, וחורף.. חורפי במיוחד!

ארטיסט.