הימים מתארכים. הם מתארכים ואני מתקצר. הימים שלי מתקצרים, הנשימות שלי, שעד לא מזמן לחות וקלילות היו, הופכות כעת את גונם, יבשות יותר, כבדות יותר, מפוייכות יותר ויותר ויחד איתן האוויר האווילי שנושא אותו ריק מחריד אינו מקל על התחושה הקשה הזאת, והיא קשה. הכל קשה פתאום מסביב. השנה האחרונה הייתה קשה. החודשים האחרונים קשים. השבועות האלה קשים. הימים האלה קשים לי. הכל פתאום מקבל מסביב פרופורציות של מציאות נשכנית, חדה, כזאת שמספיק להעביר עליה אצבע, ואילו היא.. בלי להניד עפעף, תחדור את העור עד הבשר הרך. ואם לא דיי בכך, היא גם תדאג לכך שתחתוך עם אותו סכין קצבים לימון חמוץ ועסיסי.. ואז.. הו.. ואז תתפתל מכאבים.

הדמעות שלי רודפות אחת אחרי השניה, זה מרוץ כזה, מרוץ שלא מפסיק, וכשמפסיק מתחיל מחדש. מרוץ אל הלא-נודע. ממש ככה.. כמו סיפור שאין לו סוף או, יותר גרוע, סיפור מפחיד שאין לו סוף. אני זוכר, כשהייתי קטן.. בן 6 ניראה לי, והייתי חולם חלומות רעים, הייתי מתגנב לאט לאט לחדר של אמא ואבא. אמא ישנה בצד ימין.. ואבא בצד שמאל. פחדתי להעיר אותו. אבא.. הוא תמיד הצטייר כדמות אסרטיבית ונוקשית. לא רגישה. ואולי זה מה שעושה אותו אבא, אולי זה מה שעושה כל אבא מפרנס- אבא. ויש שייקראו לזה "ייראת כבוד"?.

לעזזל קלישאות.

... אז הייתי מתגנב, בשקט בשקט, היה שטיח ולא שמעו את הצעדים שלי שנהדפו בספוג שהיה מתחתיו. נידנדתי את אמי בעדינות, אחוז אימה ופחד. 

"אמא.. אמא..! " לחשתי חרישית.

"כן פשוש? מה קרה? מה יש?"

" אמא.. חלמתי חלום רע. אני מפחד!"

"בוא מתוק שלי, בוא תישן פה לידי"

ואז.. הייתי נכנס בין שניהם, מתכרבל בתוך שמיחת הפוך שעטפה אותי ברכות משני הכיוונים, כך שלא היה מצב שהקצה יגיע אליי.. בשום שלב במהלך הלילה, וכמו בתוך כריך, עוצם את עניי ונותן את עצמי שוב על גבי מגש של כסף, מותיר עצמי חסר אונים לחסדי המוח שלי שעבד דאז שעות נוספות וחיפש עוד דרך להתעלות על מציאות שוחקת.

ובחזרה למציאות היום-יומית שלי.

אני מנסה. אני מנסה להתאהב, מנסה לפגוש אותך כמה שיותר בתקווה שיהיה לי במה להחזיק. וזה לא פשוט. זה קשה. אין לך מושג עד כמה. ואולי.. אולי יש לך מושג יותר ממני אחרי קשר של שנה. שאת סופו תרצת כ.. "מיציתי" אם אני זוכר נכון. הזיכרון שלי בוגד בי לאחרונה כמו עוד לא מעט דברים. מסתובבים סביבי, סחור סחור, ומשאירים אותי ריק מתוכן, קפוא מבפנים.. כמהה למעט אור, למעט אושר, לחום, חיבוק קטן, לסוג של יחד שנשגב מבינתי מיזה זמן רב.

ירון אומר, שאנשים שיכולים להיות יחד הם אנשים שונים. כשבנאדם רואה או מכיר משהו שדומה לו, הוא נירתע, זה מפחיד אותו כי לפתע הוא רואה את עצמו. כמו להסתכל בראי שמשקף לך את עצמך בכל צעד אפשרי. בכל תנועה, בכל מילה או מבט.

ואנחנו שונים.

מאוד.

אתה יודע..  J,

לפעמים מאוחר בלילה,

אני חושב שאולי זה באמת מה שמפחיד.

ולפעמים, אותו שוני, אולי אפילו מפחיד אותי הרבה יותר.

אולי בגלל אי הידיעה מול מה אני מתמודד במערכה הזאת.

אולי.. או, אולי אפילו תמיד, אותה אי ידיעה היא מה שמושכת אנשים.

ואתה? אמור לי, האם כבר מצאת דרך להתמודד עם הפחדים?