כפות רגליי, רכות וקלילות כבעבר.

פוסעות לאיטן הן, ומזכירות לי רחש מוכר.

בורחות אנה ואנה, תוהות ממהרות-אל הלא נודע.

וכשמוצאות מקום, ממשיכות הן מייד אל הייעד הבא.

הסטתי מבט, הצצתי לרגע.

עצרתי מלכת, את הרוק בולע.

מתהלך סביב, מחפש קול, מחפש מבט.

תוהה וטועה, ובורח שוב כעכבר מבועט.

ולפתע יד מושטת, רכה היא, לוחשת לחש קסמים.

"התתן נפשך הדואבת בידי אדם תמים?"

הניד לחיוב, פניו לשלום היו.

ביקש מנוחה, כי דברים נוראים קרו.

"אתה פתאום שונה, גדלת אדם לתפארת.

ישר זוהר ורוקד באוויר כמו עשן ממקטרת."

התמלא לפתע אושר, את ידו הניף.

התלהט וביקש עוד דבר להוסיף.

חייך הוא, חיוך מקסים, חיוך שובה לבבות.

והשיב לה תודה בשלל של שפות.