איך אפשר, איך.

אבל מצד שני, אני מריץ את הזמן לאחור ונזכר איך שבעצמי התאהבתי ממש במבט ראשון באנשים שונים.

חלק הסיטו מבט בקרירות.

חלק נתנו הרגשה שיש מצב אך המשיכו להתעלם אחרי כן.

חלק התנהגו באדישות.

וחלק? חלק.. טוב, על החלק הזה אני לא מעוניין לדבר.

ופתאום, אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם באותו צד.

בצד הזה שאומר לא. והוא.. הו, חוזר על עצמו יותר מידי פעמים לאחרונה.

עוד אדם נכנס לחיי, אדם שלא ארצה להוציא מרצוני.

מעולם לא הוצאתי אנשים מהמעגלים הכה גדולים שסובבים אותי מתוך רצון, או צורך, אני לא טיפוס שדוחה-אנשים.

גם לא עד אשר ארגיש כי הגיעו מים עד נפש.

כמו גוזלי העיט, גודלים הם תחת כנפיי, מנקרים בי, בוכים, כמהים למעט מזון. 

ובעוד אני מאכיל אותם בזה אחר זה, יש החלשים שנשארים עוד רגע.

ויש, הו, יש את האמיצים, הבוגדניים, צמאי החופש.

יש את אלה אותם הטבע לימד, שיבוא היום וגם הם יעזבו את אותו קן, ייפשרו כנפיים ויעזבו לעולמי עד בלי להביט לאחור.

"כך ברא אותם הטבע, עם קצת דמיון ומחשבה חופשית.

אז תנו לזה לגדול מהתחלה..

בבקשה."