לייל סדר

אני חולה נפש. מסתבר? (כדבריו) אני..

מצחיק איך זה שדברים פתאום מתהפכים כשמדברים עליהם. ולא, זה לא שהחלטתי לצאת בהצהרות. לא אמרתי שום דבר. לא על עצמי.  יש להן שכן הומו, ספר כזה, שככל הניראה עושה להן צרות צרורות.. השיחה ארכה לא יותר מידי זמן, ואולי.. אולי טוב שכך. לפעמים, באותו רגע חשבתי כמה טוב שהדברים נותרו כמו שהם.. בלי שיותר מידי אנשים יודעים מה באמת קורה פה, בלי שיותר מידי אנשים מבינים, בלי שיותר מידי.. ותו לו.

אחותו מ': "זאת מחלת נפש ממש!"

והוא משיב לה: "הוא לא בסדר.. משהו אצלו לא בסדר.. "

והאח י' זורק לאוויר הערה: "מזל שכאן כולם . . . " פוצח בצחוק מטופש         ואת המשך המשפט אני לא מסוגל בכלל להוציא, לא מסוגל ללחוץ על האותיות.

והבת שלה..  א' : "העובדה שהוא הומו לא קשורה לעובדה שהוא חולה נפש, זה לא בא ביחד, יש אנשים שהם לא הומואים, שגם להם לא חסר."

"הו יופי. כמה ניפלא. מדהים ממש! צדיקה בסדום.. " תהיתי בתוכי.

לייל סדר. אז עושים סדר. ובמקום סדר.. טוב, אז בלגאן לא נהיה, והאמת היא, שנהיה סדר.. בני-ברק היא עיר של סדר. לא היה מקום ליזלוג לשום כיוון גם אם ממש הייתי רוצה.. אז עד כמה שזה צרם לי באוזן, וחרק, ועורר בי צמרמורת, שיתפתי פעולה במשחק המטופש של כולם, לא במילים. כי אם בשתיקה המייסרת שלי, ובחיוך התמים והנוגה.

מן התבוססות פנימית, סוג של לחייך חיוך מאוזן לאוזן כשמישהו צובט לך את הלחי חזק חזק מכוונות טובות.. כמו הדודות האלה.. שחושבות שזה נעים.. או נחמד, או, משעשע, ואם את קוראת את זה, ואת דודה כזאת, שתדעי לך שזה כואב מאוד ולא נעים לילד! תפסיקי עם זה מייד!

התרחבות, והתכווצות, תנועה מתמדת כמו אישון שמתרחב מאוד כשחשוך, כי הוא רוצה.. ומתכווץ מאוד כשמואר מאוד כי מסתנוור.. מצחיק, אבל זה צריך לעבוד בדיוק הפוך בחיים המציאותיים.. כשיש הרבה וטוב, אמורים להיפתח ולהתרחב.. וכשחשוך, ומפחיד, מתכווצים.. ככה זה עובד.. אבל בחיים, הכל פתאום כלכך שונה..

כלכך אחרת.

כלכך..

מציאותי.

ואתה?

אז התקשרתי.. אתה לא בדירה, אז הרמתי לנייד.. אתה אצל שחר.. שוב, אתם חברים טובים.

נחמד לדעת שיש מקום טוב לשבת בו כשאין מה לעשות.. מישהו קרוב שאפשר להיות איתו ביחד גם כשזה לא תלוי בשום דבר אחר, כשאין שם אינטרס, כשהכל כלכך.. נו, הרמוניה? ובלי שום התראה מוקדמת פשוט פותח את הדלת ומתנחל על הספה בסלון.. או, על המיטה שלך, ליד האופניים, אלה שתמיד נפלו על המיטה כשפתחתי את הדלת למקלחת.

משהו שם עצור. סוג של מערכת יחסים לא ברורה. לי. סיפרת שהתחילו איתך, באותה מסיבה, המונים. סיפרת שהסתכלו, סיפרת ש.. וסיפרת ש.. ו.. יכולתי לראות את הברק הזה בעניים שלך באותו רגע. את אותו ניצוץ. אבל מה מעבר.. מה קרה אחרכך או, מה קורה מאחורי הקלעים.. מתחת לכל הערמה הגברית המחוספסת והנאה הזאת. מה בפנים.. לאן החצים, לאן תוביל אותך הדרך.

ובעיקר, סימני שאלה.

בכל מקום.

"ואני.. אני צוחק לי - אין דבר.
אבל בתוך תוכי
כבר מיתר אחד נשבר."

מחולק.

חודש חדש, החתלה חדשה, שוב..  וכבר אין לי כוח.

להמשיך.

אני צריך אותך פה בצד. לפעמים..

הייתי שם במקרים דומים.