אז טעיתי.

כנראה, ולמען האמת הנאורה, והטהורה, היה בי הניצוץ שאמר שהשמחה הייתה איך לומר, מוקדמת.

נכבתי מבפנים. הרגשה של רייקנות שעברה בי כל פעם כשהבטתי בך, ודרכך אל תוך הלילה.

יצאתי החוצה, נכנסתי לרכב ובחוסר אחריות משבע התחלתי להסתובב במיני מקומות נידחים עד שהגעתי לפארק נטוש.

ילדות. שם נהגתי לשחק עם חברים. . . חברים.

התיישבתי בסוף אותה מגלצ'ה והזמעות פילסו דרכן, נפלו ממני בתמימות וכמו נשקו את גרגרי החול הזהובים, נבלעו בתוכם.

רגעים של לבד, רגעים. . .

רגעים של זיכרון.

היה מתוק.

כמה צלקות.. זה כל מה שנשאר.

דרך חדשה, לא אסתיר..  בקרוב.. אני מבטיח. אני פשוט לא לגמריי יודע אם ומאיזה מקום זה מגיע.

וזה לא ..

זה לא .. 

אבל הגב שלך בלילה האחרון דיבר בעד עצמו.

דיבר?

התנסחות גרועה.

הוא צעק,

חרישית.