לשתוק, וגם אם אתה טיפש, לפחות תשתוק כדי שלא תישמע כזה, כדיי שאחרים לא יידעו שאתה כזה. הכווה היא.. זאת אומרת, זה לא שאני טיפש. זה לא שאני לא מעריך (את עצמי). אבל במקרים רבים אני מרגיש ריק מתוכן ליד אנשים מלאים בעיניי. לפעמים אני תוהה עד כמה תקופת הלימודים, הייתה מטיבה עימי אלמלא יצאתי באותה יציאה מהמסלול, מאותה דרך של מלך, האם הייתי נראה אחרת, האם הדמות שניצבת פה, היום, הייתה מלאה יותר, חכמה יותר, ואני לא מדבר על חכמה של ניסיון כי ניסיון יש לי  הרבה.  או, חכמה של יידע.. זאת חכמה מסוג אחר שאני מחפש באנשים.

ואולי בגלל זה אני מפספס את אותו מומנט במערכות יחסים עם אנשים שאני פוגש. אף אחד לא באמת מצליח לרצות ולספק את רף הצימאון. ומתוך כך התחלתי לזלוג לפרק הגילאים הגדול ממני, לפרק חייהם של אנשים שגם עברו, ולא מעט, גם מרתקים, ולא מעט, וכשחושבים על זה, לא קטנה אותה חתיכת עוגה של חברים, אנשים טובים אלי באמת, שגילם מופלג. ברוב המקרים אני זוכר את עצמי מבלה בחברתם של בני-אדם, שלרוב, לכל הפחות, גדולים ממני בעשור, אם לא בשניים. 

שניות מתוקות של ספיחה קלה, מנוזל המציאות של אותם אנשים בהם ראיתי "ספינת דגל" של ממש, להם קינאתי קינאה של הערצה.  מתנשא, לא.. קשה לי להגיד שהתנשאתי במערכות יחסים שניהלתי עם בחורים/בחורות, שהיו והינם קטנים ממני.. אפשר להגיד שידעתי לתעל ולפזר את העוצמה במינון הנכון.

(ואם אתם כאן, מוצאים עצמכם מתפלשים במקלחת אותיות מזוייפת אתם יותר ממוזמנים להעיר הערות בנאליות) 

ובכן,

אני יודע שלטעות זה אנושי, ושלהאשים מישהו אחר בטעות זה אנושי אפילו יותר.

אבל אני לא מחפש להאשים. 

כי אם הכמיהה אחר הפתרון היא גדולה ועצומה עוד הרבה יותר מרגשות האשמה, (שאולי עוד עלולה בטעות להתפרש מבין מילותיי המתייפות.)

ועכשיו, כשאני שוב לבד, זאת ההדדמנות שלי.

להרים את הידיים.

לעצור את השעון.

להלביש את הכנפיים בדמיון. 

בברכת שבוע חדש מקסים וקוסם, מתוק, ומשגע.

Artist, who Talk's about Revolution