שיירות, שיירות של אנשים בדרך להר שכולו מנוח, הר שיודע כולו שכול וכאב, צער, צמרמורת ודמעות עד אין כץ. ושליחים של שלום שעומדים כנרות של נשמה, לבושים לבן, מציעים לי. האחד תפילה, השני זר פרחים, והשלישי, מדבקה אחת, מדבקה שזוכרת.

וכמו שורה של נמלים, זורמים להם אט אט ומתפזרים בתוך ובין אבני שיש סדוקות, לצידן נר נשמה דלוק. "בן 20 בנופלו, על גדות התעלה" חקוק, כמו שחור על גבי לבן. ואף אחד שידבר, אף אחד שיצעק, אף אחד שייזעק את זעקתם.

אז הדבקתי מדבקה, והנחתי את הזר. מאחורי משקפי השמש השחרות, הסתתרו עניים מלאות צער, אחוזות פחד וכאב, דועמות היו. גרוני יבש, מצחי עונד טיפות קטנות של זיעה תחת השמש היוקדת.

לזכור, לחשתי חרישית.

לזכור ולא לשכוח.