שליחי האל זורעים בי ספרי תהילים. קטנים, בגודל כיס אחד קטן של חולצה לבנה מכופתרת.  ואפשר להגיד, שמאז שהתחלתי לעבוד בעבודה, אותה עבודה ששוחקת אותי מנטאלית, פנימית וחיצונית גם יחד, הספקתי לצבור לא מעט מן הללו, הספקתי לפספס לא מעט קשרים, הספקתי לבזבז המון.. בין אם כסף, ובין אם זמן, ולא.. אל תטעו.. המשקל של שניהם לא שווה כלל וכלל.

פניי חרוכות. יש שאומרים.. "ניחוח בולגרי" ברחובות העיר שמסתובב.. יש ששואלים "עולה חדש?" יש שתוהים.. "צרפתי כן?" מחייך חיוך קוסם ומניד ראשי לשלילה. אך הם מתנחמים בעובדה שפניי, צבע עורי, גופי, לא משתנים בהתאם למשקל התשובה. "יום טוב, בהצלחה" שולחים, ואילו אני שולח בחזרה. כמו לוחצים ידיים וממשיכים.. כל אחד בחייו שלו.

תוכן, ולמעטים שמטיבים עם המקום, איתי, בטח יודעים שלזה אני כמהה מיזה זמן רב. חכמה גדולה היא להמשיך ולבכות, להתייפח, ולטעון מנגד כי חיי משעממים עד כדי זוב דם. וגם אם אני מגזים, זו הריי זכותי המלאה והשיגרה הזאת חונקת, מניחה לי בעדינות חבל תלייה גס על הצוואר העדין גם ככה, ולאט.. לאט... מהדקת אותו, ואילו אני, מנגד, לוקח אוויר בכל צעד ובמקום להתנגד אני מתרגל. מתרגל ומרגיל את עצמי למציאות חונקת חדשה.

ניירת, וּוכן, "ברוך הבא לחיים, ברוך הבא למציאות" אמרו לי ללא ספק הניירות איתם התחלתי להתעסק מאז שידיי שוחררו מכבליי הצבא.. ולרגע שלא תחשבו שאני מתחרט על שהשתחררתי. אבל התעסקות עם אותם מסמכים, וניירות, באופן כליי גורמת לי להרגיש שאני מבזבז את הזמן. ושוב, פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי מסדר ונזכר בזה, ובזה, ובהם, ובו, ובה, ובכולם. מספרים רצים מול העיניים כמו היו כבשים קטנות שסופרים לפני שהולכים לישון.

כשאני לא מצליח להרדם ומחשבות יוצאות ונכנסות 

אני יושב על המיטה שלי וסופר כבשים

ולפעמים גם כבשות.

העדר עובר מעל לראשי ונעלם לי מאחורי הגב ,

וכל כבש שעובר דומה בדיוק לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון, וכבש שני, כבש שלישי ורביעי,

כדורים של צמר כו-לם דומים.

עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי,

אך כשמגיע הכבש השישה עשר אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,

ואני מבין שהכבש הזה ישאר ואין לו עניין להמשיך עם העדר.

אני לוחש לו "נו כבש תזוז.. תן פעם  לספר את כולם"

אבל הוא לא זז.. והכבש השישה-עשר,

הוא בדרך כלל הכבש,

שאיתו אני

נרדם.