חיכיתי להתקפת נגד, אך זו לא באה..

ומשהנץ היום ואור ראשון זרח על המדבר

נתחוור לי כי התקפת הנגד לא תבוא.

השמש ניתקה,

כמו נוסקת לאיטה בשולי המדבר,

שוטפת את הדיונות בעוצמה

ומפיזה את החולות,  שכתמים מפוייחים השחירום.

כתמי מלחמה.

גבשושי החול צפו בין עפעפיי

וחספסון כנייר זכוכית.

שעה ארוכה שהיתי כך,

ישבתי בתוך תעלה מדופנת,

הזיעה קרשה על בשרי הרך,

נצטמגה, ואילו אני הייתי מרעיד מקור.

לפתע יד שמלטפת,

מכסה את העניים..

"תנחש" היא שואלת.

ואילו אני מחייך ומלקק שפתיים.