עידנים מאז ישבתי פה בליילה חשוך במיוחד שבו אפילו לירח אין כבר כוח לברוח מהעננים בכל פעם כשאחד מהם מכסה בו איזו שהי זווית.  על כוס יין גולן אדום יבש, מבציר לא ישן במיוחד בטמפרטורת החדר (וכמובן שנותנים לו לנשום קצת לפני שמוזגים-בורגנים מתנשאים שכאלה.), נשען עם הראש על הכיסא, מסתכל על התקרה ורוצה להיעלם לפרק זמן לא יידוע.  לאבד את עצמך נשמע לפרקים משפט מפתה במיוחד, ולא, לא מדובר פה בסיטואציה משכרת משהו. פחות מחצי כוס יין לא ממש משפיעה כמו מצב כל שהו בחיים, בתקופה, שאתה רוצה להתנתק בה מהכל, להשאיר לרגע את הכל בצד ולקחת כמה נשימות כדי למלא אנרגיה מחדש, קצת לשכוח, קצת ללמוד מטעויות, ולהסיק מסקנות.

להיות שייך. תקופה שלא באמת הרגשתי שייך למקום כל שהו. ואולי מתוך העובדה שאני מנסה לפעמים יותר מידי, או.. מקריב יותר מידי או נותן לדברים להתנהל שלא בדרך שנוחה לי כי אני לא מציב לעצמי מסלול ממנו אי אפשר לסטות. לרגעים אתה ב"האי" אמיתי ומרגיש מפוייס, מלא שמחה או אושר, וכמעט כמו חלום בו מרגישים תחושת מעוף אמיתית מתעוררים למציאות שונה לחלוטין, מזיעים, עם שלולית קטנה של רוק ליד הכרית וחיוך קטן, והכל חולף.. ואולי, אולי בדיוק להפך, אולי אני פשוט סוגר קצת, ואולי סגור מידי.

מבחוץ העיר נשרפת. רחובות העיר שקטים והשמש מכה בהם את זעמה כאילו אין מחר. אדי חום עולים מעלה ומלטפים את תווי פניי שלבנים הם כבר מזמן לא, ואנשים שמעירים הערות ציניות לא הופכים את כל הסיטואציה הזאת לחוויה קולינרית במיוחד, אלא רק ל.. כשאני מחוסר סבלנות אני מתנהג בצורה קצת חסרת סבלנות. מבחוץ לא מרגישים, מבפנים זה גובל בהרגשת חוסר טקט לישמה.

"עליתי גבוהה והבטתי מטה,

אל העיר המשתרבבת במורד ההר..

אדי חום זועפים כלואים בין הקרקע, לשמיים.

ואורות בוהקים, בים צבעים, עוטפים אותי."

חיים משל עצמי/ ארט'.