**כדאי להקשיב לשיר הבא יחד עם קריאת הפוסט.**

אך עדין ומתקתק מיבפנים?

אז יכול להיות שאם הייתי משווה את עצמי.. לפרי, או ירק, או כל חפץ דומם כזה או אחר.. בין פומפייה, לקוטש שום, או אפילו לסתם מצנפת כפרית או אפילו לאחת מחודדת שכזאת (ויש יפות מאוד בימנו, תתפלאו לשמוע) הייתי לוקח את הליצ'י כדוגמא למופת..

אבל עזבו אתכם מפירות טרופיים (למרות שהשמועה מספרת שהם ממתיקים נוזל זרע ברמות מטורפות.. אנסה גם את זה בהזדמנות), צרות הרבה יותר גדולות לעם ישראל והוא בטח שלא צריך אותי בדמותי ה"ליצ'ית" משהו.. על הראש.. יושב פה על כיסא מנהלים בצבע בורדו מול מסך שחור שטוח שמונח על שולחן משרדי (שתופס חצי חדר לפחות, אם לא יותר) מבלבל את השכל, ומקשקש.

בכל התחלה של קשר, ולא משנה באיזה קשר מדובר, אני חושב שאפשר לדעת לאן ואיך יסתיים.. למרות שאומרים שאינטואיציה זה דבר שיש רק לנשים, אני חושב שגם בי טמונה מעט. ולא משנה על איזה קשר אצביע, קשרים שהיו לי בעבר, בין אם הקרוב מאוד ובין אם הרחוק, הצלחתי איכשהו לפענך את הסוף שלו.. עוד לפני שהוא הגיע לשם.. מצד שני יכול להיות שהסוף שהגיע כשהגיע הגיע לאן שהגיע בגלל קו המחשבה. בטח בלבלתי אתכם, אבל נו, העיקר שהכוונה ברורה.

לשכב לי על המיטה מקשר שמתחיל בפעילות פיזית אינטנסיבית ולהפציר בי? אחרי מספר מכובד של חודשים, לצפות ממני ליותר כשאתה לא מוסגל לתת..  סוג של אנוכיות התרוצצה לי בראש והנדתי לשלילה.. או, לא שלילה כמו לעמוד על שלך ולא להתגמש. כשזה מגיע לתחום כזה אני לא חשוב שיש מקום להתגמשויות כשזה מגיע לנקודה משמעותית של כימיה בין אדם אחד לשני.

אז אני יודע, אני לא אחד שטוב בפשרות..  מצד אחד אפשר לנסות ולהבין. מצד שני, כשאדם מבין מה הוא ומי הוא באמת רף הציפיות עולה לו לאיטו, ויחד איתו, עולה סוג של מודעות עצמית. ולא, אני לא מדבר על אף. האף שלי נמוך מאד, קטן.. וחינני.

אחרי אותן תובנות מגיע שלב ההתפשרות, שעליו כבר דיברתי, ואחרכך מתפשטים, ואחרכך נפתחים, ובסוף הורגים סוג של מחסום שנקרא לו.. כרגע, "המחסום האחרון".ואז כמובן שמבינים... ומתגברים...... ובסוף גם מתבגרים, יש בקשר דבר מאוד מבגר שמעצב ומעצים סוג של רזומה מטופש.

אופטיקה, ומיכאן מתחיל מסע שלם של תפיסה שאני דיי דוגל בה.. יש המון סוגים של אנשים, בינהם, כאלה שמוכנים לכל דבר שלא יגיע וערוכים גם לצרות. אני לא מהטיפוס. לזרום עם מציאות יום יומית זה חלק נכבד מחיי יום יום של אחד ששלוש נשמות טהורות מאוד כבר פרחו מגופו כהרף עין.. ואחרי שאתה נותר עם אחת, מגיע השלב בו אתה מתחיל להסתכל על החיים מזווית ראייה כשל נכה מתוסכל שבוכה על מר גורלו. (?). תהיתי גם אני, אז.. "למה בעצם התכוון המשורר באומרו?"  

ובעצמי לא הצלחתי להבין..

אבל היי,

תודו שזה נשמע מאוד משכנע.

אז הוא האדים קצת, והוריד דמעה, או שתיים, מבפנים, ארז חפציו ועזב עם נשיקה קלה ולא מחייבת, כמו כל הקשר הזה שלנו, על הלחי. ואילו אני? ישבתי, כהרגלי, עם כוס עדינה, ויין אדום יבש, סידרתי את החדר, החלפתי מצעים והלדקתי כמה נרות כדיי שיהיה נעים..

להגיד שזה מקל או עושה יותר נעים על הלב?..

אולי..

כשיש עוד ליצ'י אחד ליד.. מחוספס, וקצת קשה מבחוץ.. אבל עדין, מתקתק, ושברירי מבפנים.

שיהיה שבוע מקסים, ולא אסיים לפני שאוסיף מספר נאה של תמונות כהרגלי.. רק שהפעם הן לא משולבות בתוך הפוסט.. כדי למנוע סירבול וכדי לחוס במי מיכם שעדיין  גולש במודם שמחובר בחיוג פולסים..

תהנו!

ארט'.