(צילום: חוף השעון, אשדוד, אוגוסט 2006/ ארטיסט )

רגעים אחרונים של שמש אל מול חוף ים שגליו מתנפצים ונוסגים בו בחוזקה. גואים, שופלים, מליחים, נסוגים ומתקרבים, נוגעים בכף רגלי וכמו מהססים שבים על עקבותיהם בחזרה לסוג של מקום מבטחים אותו איני מכיר. מאחורי צעדים מחוקים של כפות רגליים יחפות, ומצידן.. פס לכל האורך- מקל מחודד שמצאתי בדרך איתו רכעתי בחול הרטוב את דרכי, שהלכה והתארכה.

כוחי דל, ויחד איתו, סימניי דאחו ברשרוש גלים דק וחרישי.

יום, ועוד יום, הזמן מתרוצץ, לא נח לרגע.

הבטחות,

מילים הנישאות ברוח מליחה-

היא נושאת אותן,

מגלה להן דרך ראוייה.

תשוקות, גם-כן נישאות באוויר.

דליל.. הוא חורץ בהן כל שמץ הבנה

ואילו הן, נפלטות מבין שובר גלים,

אותו מרכיבים סלעים עצומים עליהם

כה מפחיד לעמוד כשהגל מכה בעוצמה.

חוזר על עקבות מטושטשים, מרוטשים,

הים מעצב דמויות בדרך חדשה

מהופנט למראה שקיעה,

היא מובילה אותי, מרתקת,

מהפנטת בצבעה

אוחז במקל מחודד, מסמן, כאן עוד דרך חזרה..

דממת אל-חוט סביבי..  

שקיעות,

 דינן שתיקה.