מידי זמן מה, אסכם פה. שהריי עצם היותי עובד בעבודה בה אני תורם את גופי שלי, ומחרף נפשי. חרוף נפש אמיתי ולא.. חרוף נפש כל שהו אחר שלא דורש להניד את זרת רגל ימין בחצי אינצ' או מיל'. וכן, חידוש החוזה בוצע בהצלחה. וסיקור זריז מעלה את הפרטים הבאים.

עוסק בסוג של חרוף נפש מיזה שמונה חודשים תמימים. שמונה חודשים של עצמאות לישמה. לחיות, זה לא עניין של מה בכך, מסתבר. אם עד שחרורי מצה"ל הייתי סבור שאמשיך בשגרת חייו כשל נער מתבגר מפונק שיש לו הכל, בן 15, טעות מרה הייתה בפי, ומייד נישלחתי לשליחות. שמטרתה, דאז, הייתה ברורה לכל.

לחיות. תוך כדי חרוף נפש. -ואני לא מתלונן.

( אגב, אתם הולכים לשמוע את צמד המילים הללו עוד הרבה אז נא לחדול מלרטון-תודה.)

וכן, לחיות תוך כדי חרוף נפש יום יומי, האין זה אבסורד של ממש. שמונה חודשים עברו בשלום, עד כה, ומי ייתן ואמשיך לחיות (ולחרף נפשי?) להקדיש מעצמי בתמורה לשכר לא עלוב במיוחד, אך לפרקים, לא תמיד משרת את המטרה העיקרית. לא תמיד נותן את התוצאה המתבקשת. לא תמיד. 41

 אלף שקלים חדשים, מהם, לא נותר הרבה. 

לחיות מסתבר, זה עניין לא זול, ואם חשבתי שזה יהיה פשוט בעת שחרורי מצבא ההגנה לישראל, כאמור, טעיתי טעות. נחת, ושקט נפשי לאורך זמן מצד הממונים לא היה הרבה, מספר ימים מצומצמים מאוד של חסד הקדישו לי, חודש שלם של בזבוז ובעיקר, נחת, נחת ומנוחה ועוד קצת ביזבוז. כסף, המון שקלים אבדו לי בתקופה כה קצרה. ובעצם, רק כשמגיעים לסוג של קרקעית, כשחשבון הבנק מראה שקלים אחרונים, רק אז סוג של אסימון יורד.. צריך להתחיל.

ומי מאיתנו אוהב לעשות דברים.. "כי צריך"? וכאן האמת הנאורה נכנסת לתמונה, ולוחשת או צועקת בפה מלא. מעטים הם האנשים שאוהבים לעשות דברים פשוט "כי צריך" לעשות אותם. אבל מה לעשות, ולחיות זה לא עניין של מה בכך במדינתנו הקטנה, ובעצם, בשום מקום זה לא נושא פשוט. ואז, הו, ואז הולכים ברחוב ורואים אנשים קשישים זרוקים להם על אם הדרך כאילו אין מחר. והלב נצבט. שאלות עולות באוויר דחוס, איפה? איפה אותה משפחה כשבאמת צריך אותה. איפה הם שיעזרו. שייתנו יד.

ממשיכים. עוד קצת, חרוף נפש, וכאילו שלא חירפתי נפשי דייה-  מתעמת עם אנשים חסרי סבלנות, צועק, כריזמטור אמיתי, חסון ושזוף עור של ממש, ג'ינג'י כשר למהדרין, לפעמים אפילו משתמש בכוח, עקרונות לטיפול בחשודים, סעיפים, תתיי סעיפים, נהלים,

ועוד ועוד נהלים,

ואימונים,

ומטווחים,

ולא יניום ולא ישן שומר ישראל.

(הו, הנה הציוניות גואה בי, פטריות מנוול, איפה הייתי בבחירות איפה? )

אבל מה שבאמת חשוב כאן זה.. שבסוף כל יום כזה, כשהוא מגיע, נפתחת הדלת, המיטה ניגלת לעין, וכל מה שמתחשק לעשות זה לעוף רחוק.

אז אמנם נאבקתי,

אבל היי..

כל המציל נפש אחת בישראל..

כאילו הציל עולם ומלואו.

מה לא?

פוסט בנושא אהבות ושות', יגיע גם הוא.

בסבלנות.

והאמת הנלוזה היא, שאין יותר מידי חדש תחת כיפתנו (?). בכל מקרה, אני שמח בחלקי.

לילה טוב.

ארט'.

נ.ב

פוסט ללא תמונות. מקווה שזה בסדר.

טוב, הוא לא היה מתוכנן, פשוט.. שורה עליי המוזה.

לחיים!