הסתיו כבר פה. בפתח. אני כבר מרגיש אותו בתוכי. בין הלילה והיום האוויר קריר יותר, רטוב יותר, מרענן יותר, אפילו השיערות כבר סומרות. ובשמיים? בשמיים מעונן. בימות הקיץ הנועזים ביותר התקשתי למצוא בקרים מזמינים עם עננים כה רבים וזה הו, עושה כל-כך טוב על הלב. טיפות קטנות של טל מזדקרות בנשוב רוח, בריזה מרעננת, וכעבור זמן מה מתאדות ומשאירות סימן לבנבן. ואיך לא, שלכת. תתהלכו לכם ברחוב ופקחו את עיינכם, השלכת כבר כאן. איימתם של מנקי רחובות מתוסכלים שרק מחכים שתעבור ותחלוף לה, יחד עם נדידת ציפורי הקיץ הרחק הרחק למקום חמים ומזמין יותר.

ואני?

לא אנדוד, אך אקפוץ על המציאה, וכמו השלכת, אתן קפיצה קצרצרה לעיר החטאים לתפוס עוד קצת צבע, אנצל עוד יום קייצי משהו, אך במקביל- רווי עננים בשלים שעושים דרכם מזרחה ומאיימים בקולם החרישי ובמראם המתעתע. טבילה קצרה, ובגד ים לבן שהופך שקוף, יחד עם גוף אדום למחצה ובוקסר לייקרה לבנבן עם גומי שחור שמבצבץ לו כדיי שייראו, כי זה, נחמד?

זום זום, חוזרים לבית, לעיר הבירה, והקור, או למען הדיוק, האוויר הצח והנקי זורם לו כאילו אין מחר והחיוך שמופיע לפרקים.

עבר זמן מאז העידכון האחרון, התעסקתי בעצמי יותר מידי והזנחתי קשרים, אבל טיפול עצמי הוא חשוב לא פחות ואולי אפילו בא לפני כל הייתר.

אז מה בעצם היה לנו.. בעיצומו של ערב מהנה על שפת הכינרת, לפני זמן לא רב, בו השתכרתי מעט, ושיכרתי את אחי הגדול מעט עוד יותר, נשכבים על מזרן ים ומשוחחים שיחות עמוקות אל תוך הלילה. אפשר להגיד שהקשר המשפחתי הפנימי, ביננו, לא שהיה "רע" אבל משתפר משמעותית מפעם לפעם יותר ויותר,  למרות שבמהלך השבוע הוא נעלם, אבל היי, נעלמים כולנו כשעסוקים בפרנסה. וזה יותר ממקובל ובסדר.

מעז, יצא מתוק. אפשר להגיד שאת נדודיי השינה אני ממלא בעודף פסימיות. מקור הרוע בגללן שרתה עלי אותה מוזה היא סוג של המון ציפיות- שלוו בקשיי הרדמות, אותם הצלחתי לרפא בסוג של הפוך על הפוך. למלא את אותו חלל אופטימי+++ בפסימיות- היא אמנם לא תרופה נחשקת במיוחד, אבל היי, היא הייתה נקודתית מאוד, מדוייקת ועשתה את העבודה על הצד הכמעט טוב מאוד ועל כך אני מודה למיני אנשים שבשמם לא אנקוב, פשוט כי חיפוש האשמים לא יביא עליי את הנחמה.. ובננו, בטח ובטח שלא את שעות השינה הרבות שמימיילא כבר הספקתי למלא.

הרגשת דה ז'ה וו גואה בי לאחרונה. הזמן השתנה. אני לא יודע אם לטובה, או לרעה, התקופות האחרונות ממשיכות להיות כלכך לא ברורות, וכלכך לתעתע. המון דברים משתנים, מתהפכים וכמו מערכה של מלחמת חורמה פנימית שכזאת ומשתדלים להשאר חזקים. המון סביב לתת ומעט מאוד סביב כל דבר אחר. ממלא סביב ומתרוקן, ומתמלא, וממלא אחרים ומתרוקן בחזרה.  שיגרה משכרת.

ויחידת המעברים שממשיכה בפעולתה המאסיבית. מאז שנמכר המ"ק, ומאז כל ההתפרקות, אנשים מסביב לא מפסיקים לעזוב ולעבור, ולהתמקם, ולעזוב ולעבור. ושוב, ושוב, ואני מתעייף רק מלהסתכל, או מלשמוע, מלראות. אני חושב שאנשים לא מעריכים מספיק מחנה קבע, מ"ק, נכס שהוא שלך. ובעצם אולי אי אפשר להעריך עד שחווים על הבשר את העובדה שכזה דבר הולך לאיבוד. כי רק כשהוא איננו עוד אפשר בעצם להבין את המשמעות האמיתית, רק אז אפשר להרגיש באמת בחסרונו. לארוז ולעבור כל פרק זמן. 18 שנה חייתי חיים, ופתאום הכל מסביב משתנה. כל תקופה קצרה, מחפשים, אורזים, עוברים ומפרקים, ובשלושת השנים האחרונות זה קרה כל-כך הרבה יותר מידי פעמים, שרק המחשבה מתישה אותי.

הפסקתי לספור בפעם השלישית.

הגוף שרוף, עד עמקי נשמתו.

מרגיש נבגד.

בצדק!

לא דאגתי ולא התמגנתי. וזה כל - כך בוער.

טיפש!

אסיים בברכת שבוע טוב והחלמה מהירה,

בהזדמנות זאת, ארצה להודות  על כל התמיכה שניתנה בפוסט הקודם.

רב תודות לכולם על ההקשבה, ושבוע נהדר.

שיהיה.

ארט'.