הסתיו כבר כאן ובליילות האחרונים צינה מלווה בערפל כבד אופפת את היער שנמצא כמעט במרחק נגיעה מהחלון. מיכאן, אפשר לראות גם את השקיעות, גם את הזריחות, מיכאן אפשר להשקיף אל האופק, להריח את הלחות ולהרגיש את החום הלוהט. בימות הקיץ הלוהטים לפעמים מריחים ריח שרוף, בחורפים, בשלגים כבדים, אפילו בחורף של 92', הכל מיכאן מכוסה בשמיכה לבנה ונקודות שחורות קטנות אצות רצות להן עליה, משאירות סמנים קטנטנים שעושים חשק לעוד ומורחים חיוך מאוזן לאוזן על כל פנים.

גרבתי גרבי צמר צבאיות, ופסעתי בקלילות אל עבר הסלון. קר, מאוד קר, אינני זוכר לילה כלכך קריר בתקופה האחרונה. פתחתי את החלון וריח עצים, שיחים, ואדמה לחה עטף אותי. ואם היה לי שיער ארוך, לבטח היה מעיף לי אותו לכל כיוון אפשרי ואני כמו עיוור לפרקים עוצם את עניי ומתענג על כל רגע ורגע. שואף את האוויר לתוכי וכמו מתעקש, שומר אותו בבטן כדי שלא ייברח.

פקחתי עניי, וראו, ערפל כבד מכסה את יער עיר הבירה. ערפל סמיך, כבד, לבן, כזה שאפילו עיני נץ רעב לטרף אינן מסוגלות לחדור. לפעמים, לפעמים מתחשק לי לקחת תיק קטן, פנס, ומצלמה, ולרדת לשם. לבד אולי יהיה מפחיד, אחרי הכל זה יער, ו.. לבד.. למרות שהמוח לעיתים סתם מתעתע לכו תדעו מה עלול לצוץ מישם.. חזרזירון? אולי קיפוד? אולי סתם עטלף?

מבט מעלה מראה ירח חצוי, שקט, מרגיע במיוחד, הוא מאיר לי את היער באור לא גדול במיוחד, אבל מספיק לי. מספיק כדי להביט דרכו לתוך אותו יער ירוק.  ואילו הערפל? נותן הרגשה של כמו מעצים את תחושת הכמיהה, הרצון הכה גדול להכנס לתוכו וללכת לאיבוד, להתנתק מכל הסובב אותך, לשכוח את עצמך בתוכו ולהתמסר. לתת לו לעשות בך את כל העולה על רוחו ובשיתוף פעולה עם המח, עם הזיכרון, זה כמו לרקוד טנגו אמיתי ביחד עם הייצר. הייצר, הדמיון, הצינה, הערפל ושלל העצים, האוויר ספק מחניק, ספק נקי הרבה יותר משתוכלו למצוא בכל מקום אחר.

מפלס בדימון את הדרך חזרה. עוקב אחרי אורות וסימני דרך שהשארתי, חוזר למציאות הקטנה שלי, זאת החצי מתישה, חצי מאתגרת, חצי מבישה וחצי ספק מספקת ספק מביכה. מתקדם במעלה השבילים ואבנים קטנות מלוות אותי מעלה, מעלה, אל נקודת ההתחלה. זאת, שממש שם, אני לוקח את אותה נשימה ארוכה, כשסביבי הרבה עפר ואוויר קריר כשצינה עוטפת אותי בחזרה, עוצם עניי ונרדם.

נרדם.

נרדם, ולא רוצה להתעורר.