אתם יודעים, מאז ומעולם לא באמת הבנתי את התפיסה או דרך הפעולה של כל מני דברים במדינה הזאת.

לפני ארבע שנים  כשעוד הייתי בבית ספר תיכון הגיעו נציגים של בנק כל שהו למתחם בית הספר וחילקו תיקים בחסות הבנק לכל מי שמעוניין לפתוח בו חשבון. אני מאמין שזה צעד שנובע בעקבות ירידה במספר הלקוחות של אותו בנק, מחד גיסא, מאידך, אולי כמיהה ותשוקה עזה, ואולי אפילו צעד נועז. סוג של זריקת רשת במקום בו ביודעין נמצא סוג של המון. דגיגים קטנים שיכולים לחמוק ממנה בקלות ייתרה, אך באותה נשימה, תמיד יהיו בינהם דגים קצת יותר חלשי אופי שייקפצו על המציאה.. ואפילו כאלה שיערימו על הדייג המתוחכם.

אז לקחתי את התיק, ילד בן 17 שהרבה על נפלאות הבנקים לא יודע, תוהה, וחושב לעצמי, אם לא אשתמש בחשבון הבנק הזה לפחות אתחדש בתיק תוצרת הארץ.

במחשבה לאחור זה לא שהפסדתי הרבה. אחרי הכל, ובסופו של דבר, כל מה שקורה באותו חשבון בנק הריי תלוי (בעיקר) בי. ותכף תבינו למה בעיקר.

צבא. והאמת הנלוזה היא שבאותה תקופה הייתי אדם מאוד מחושב ואולי אפילו קצת קמצן. מינוס? זאת הייתה חיה שלא הכרתי.. ולמרות שזאת הייתה תקופה קצת פחות טובה בחיי (וזה לא שאני מתלונן חס וחלילה..) הצלחתי להשאר למייטב זכרוני על גבול הפלוס הנחשק.

ואז.. הו, אז יוצאים לאזרחות ומתחילים לעבוד, והאמת היא, שמאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא הייתי במינוס. תמיד היה כסף בחשבון גם אם מדובר על עשרות בודדות או שקל תשעים עד לפני בערך חודש..  טוב, אז עשיתי כמה שטויות שאני משלם עליהן עד היום, אבל אפשר להסתדר. מיתוך ידיעה שיש אנשים שחיים על מינוס, המשכתי בשגרה יום יומית עד לפני מספר שעות שממש מתוך שיעמום נכנסתי כדי להציץ מה באמת קורה בחשבון הזה.. ולהפתעתי גיליתי מהלך דיי מטופש.. אבל מתוחכם להחריד.

"נכנסת למינוס? שלם 50 שקלים קנס!" נו באמת. מה זה השטויות האלה? המינוס אמנם לא גדול במיוחד, ולמען האמת, יומיים לאחר מיכן נכנסה לי משכורת. אז להיות קטנוניים עד כדי כך ולשלוח לי מכתב שעולה לי, 50 שקל, לתייבת הדואר? מטופש, וגובל בחוצפה.

אם כך, עשיתי פעמיי לכיוון תא הדואר שרכשתי לפני מספר שנים לאחר שלל מעברי דירה, שממוקם בשכונה הקרובה,  רבע שעה הליכה פחות או יותר. התלבשתי, ויצאתי לא לפני שהכנתי כציידה לדרך ספל קפה נמס מתקתק.  הליכה בקצב מוזיקה שמתנגנת בנגן אי-פוד מנחה אותי. ומישסיימתי את הקפה הנחתי את הספל בפינה שם אוכל למצוא את הספל ולקחת אותו בדרך חזרה.

המשכתי ללכת ובסמוח אלי חונה רכב ממנו יוצא בחור ארוך שיער גבוהה ונאה. החלפנו מבטים תוך האטת קצב הליכה, לרגעים נדמה היה שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום אפל.  המשכתי בהליכה מהירה עטוף פליז שנושא בגאווה ייתרה את סמל היחידה, יחידת המילואים שלי, וסוף כל סוף הגעתי לתייבת הדואר הארורה. מסתכל מסביב ספק מפוחד ספק רותח מזעם, ובעודי פותח את התייבה ערימת מכתבים גולשת מתוכה.. היי לאט לאט! טוב, כשחושבים על זה, באמת לא רוקנתי אותה כבר קרוב לחודשיים.  החזרתי מכתבים שלא שייכים לי, ובדיוק בנקודה הזאת בה אני מסנן מה באמת שייך לי, תהיתי, זאת ממש חוצפה להשאיר לי בתייבה שלי מכתבים שהם לא שלי.

המון שטויות היו שם, בעיקר שטויות. חשבוניות מס, חיובי כרטיס אשראי מלפני חודשיים, מכתבים מכל מני ספקיות שרות צמאות דם. אבל שום דבר שקשור במכתב קנס על סך חמישים שקלים חדשים בעקבות סוג של מינוס פעוט אליו נכנסתי באל כורכי. מצחיק. שהריי לגבות את הקנס באותו הרגע הם יכולים אבל למכתב אני יכול להמתין שבועות והוא לא יגיע.  ספק ממורמר ספק מיואש שמתי פעמיי בחזרה, תוך כדי שאני זורק ניירות לפח מחזור הנייר שמוצב במרכז שכונתי שומם. שם ישבו חבורת נערים שעישנו סוג של מקלות עשן. השביתה הזאת עולה להורים להם ולכולנו בדם. ומישהו חייב להפסיק אותה ומייד.

קצת יותר קרוב לספל הקפה, מכונת ניקוי רחובות ענקית עוברת על פניי ובחור בשנות ה30 לחייו לבוש גופיית סבא לבנה שבדיוק יוצא מתוך בלוק חשוך מנופף לה לשלום. אני מחייך.. בפעם הבאה זה בטח יהיה אני שינופף בידי לסוג של רכב ששייך ליחידה בה אני עובד, אובד, תלוי איך מסתכלים על זה.   מצד שני, אולי סתם שיעמם לו כמו שלי משעמם מידי פעם ואני מנופף לאנשים עוברים ושבים ללא כל מטרה?

אולי.

המשכתי ועל פניי עוברת חיפושית ישנה, על לוחית הרישוי שלה כבר כתוב "רכב אספנות" ואילו אני חושב לעצמי לאמץ לי גם אחת כזאת. אולי סתם בתור תחביב, ואפילו שהיא יכולה להיות מקרטעת, והצבע הכחול שלה כבר הפך לתכלת כי דהה, ואולי אפילו התקלף.. ויש חלודה בכל מני מקומות.. אולי באמת לא צריך יותר מיזה. הרדיפה הזאת אחרי העתיד, הטכנולוגייה, מעייפת מידי ואולי הגיע הזמן להציב את הקו האדום הזה את הגבול, ובמקום להחליף לדוגמא כל פעם פלאפון לאחד מתקדם יותר ולשלם סכומי עתק על למשל.. "חבילת דקות לתא הקולי" אפילו שהיא עולה בסך הכל חמישה שקלים, אולי כדאי להחזיר את המספר למכשיר ישן וטוב שמצלצל, ומדברים איתו, אולי זה באמת מספיק.

החיפושית חלפה, ואילו אני המשכתי להאזין למנגינה ערבה. הגעתי לספל הקפה ולמרבה ההפתעה, החיפושית ובתוכה בחור חמדמד עוצרים וחונים לידי. תהיתי לרגע. להראות כהומלס משועמם להחריד ולקחת את הספל שמונח שם על הגדר? אולי להמשיך ולהשאיר אותו מאחור? אולי סתם להוריד את קצב ההליכה ולהרווח עוד מספר שניות עד שהבחור יעלה לדירתו? המון תהיות ומחשבות בכל-כך מעט זמן.  המשכתי ללכת אספתי את ספל הקפה והתקדמתי לכיוון הדירה. מבטים חטופים לאחור לא השאירו מקום להרבה ספקות. התבוננו בי זוג ענים למשך מספר שניות ארוכות כאילו יש לי זוג מחושים, רגל שלישית ואולי אפילו סוג של קרן אחת על המצח.. חייכתי והמשכתי בהליכה מהירה. האוויר קריר ולח, הרוח עוטפת  ונוגעת. עוצם עניים ועושה את פעמיי האחרונים. עולה גרם מדרגות ויורד שניים. המפתח נכנס והצילינדר מסתובב לו בחצי עייפות חצי עצלנות. אני נכנס ומתיישב בסלון מול קיר עשוי אבן טובזה אדומה, מביט.. ומחייך.

אם שילמתי חמישים שקל על מינוס מטופש, לא נהנה ממנו עד הסוף ונזמין דרך הטלפון מגש מדומינוס פיצה?

התקשרתי..  מי ייתן ועל דלתי יידפוק שליח  רכוב על אופנוע, הוא יהיה סוג של נסיך שהגיע עד אליי וחוץ מטיפ אתן לו גם נשיקת לילה טוב, אנעל את הדלת, ואקרא לו לחדר המיטות.

אוה, מישהו  בדלת.. כבר חוזר.