דמעות ראשונות של גשם מבשרות את בוא החורף ואילו אני? מחוייך, זוהר מאושר, כמעט קורן. ובכבישים מה, כלי המלחמה... חלקם מתעקשים וממשיכים לשרוד, בעוד חלקם האחר פזור בצד הדרך מעלה עשן ורותח מכעס, מתכות על פני מתכות, ערמות ברגים, מכונות הריגה משומנות ממש מֶפַסלות בתוכן בני תמותה ומפרקות משפחות שלמות בדם קר. הן ניצבות כאות מחאה על אם הדרך ובצידה, עיוורות למחצה, כמו מנסות להצדיק את קיומן על פני הכדור הזה שלא מפסיק להסתובב ולעולל שמות בא/נשים שכל מה שרצו הוא ללגום מעט מטעם החיים. לפרקים זה ניראה מצחיק, על גבול המשעשע, לפרקים מכאיב וצובט בלב.

כבדים עליי הלילות האחרונים. ולא פעם אני מוצא את עצמי פוקח ענים לפנות בוקר ללא כל סיבה מוצדקת, מעיף מבט חטוף בשעון מתקתק ומייחל לראות שנותרה לפחות עוד שעת שינה אחת, וראה זה פלא, נותרו עוד ארבע. ספק מפוייס ספק רותח מזעם על עצמי, ספק מבולבל, ספק מותש, זורק את גופי בחזרה אל אותו מיזרן רך ומתכרבל תחת שמיכת פוך ספק מפנקת ספק עוקצנית.

צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. הזמן אוזל ובורח לי מבין האצבעות. וגרוע מיזה, כשאני מרגיש כל דקה ודקה וחושב, שיכולתי להיות במקום אחר לחלויטין.. אם הייתי יודע דרך,

אם הייתי יודע סיפוק אמיתי מה הוא.

אם הייתי יודע מהו סיפוק אמיתי,

בשבילי.

אז מזגתי שארית תכונו של בקבוק יין אדום שהרגע הוצאתי מהמקרר, אל תוך כוס מזכוכית.. וקראתי בלב..

לחיים.

PS

מיליון תודה על כל התגובות לשני הפוסטים האחרונים. קראתי, ויש לי הרבה מה להגיד, אבל זה ממש לא הזמן.

אבקש על כך את סליחתכם.

ארט'.