לכתוב בגובה העניים לפעמים נראה מסגיר מידי. מצד שני, לפעמים בדרך הזאת הרבה יותר פשוט להעביר את מה שאני מרגיש. זה אמנם קורה לעיתים רחוקות אבל כשזה קורה, זרם אדיר של מילים קולח ופורץ מהמקלדת. כמו מאגר של מים שגואה וסוגר את עצמו. מבודד את עצמו מכולם כדי לא להפגע ואז כשאין עוד כוח להחזיק הכל יוצא בצורה לא הכי משביעת רצון.

אין הרבה מה להגיד. אולי כי אין כבר מה לדבר עליו. ואולי מעולם לא היה על מה. כבר הרבה זמן שאני מרגיש חלול, סוג של חסך באינטלקטואליזצייה או איך שלא אקרא לזה. מצד אחד אני אוהב להיות סוג של טיפוס פסיבי.. נו,  שקט ומפוקח, מצד שני אני מסתכל על אנשים אחרים שלא מפסיקים לדבר ואני ספק מקנא ספק חוטף כאב ראש ושואל את עצמי.. "לעזזל, כמה שטויות בנ-אדם אחד יכול להוציא מהפה בפרק זמן כה קטן." אז אולי אין שום קשר לעד כמה הלסת נעה מעלה מטה. אולי זה סתם מעגל.

ואולי לא סתם. אולי לא בי, ולא נעליים, ואולי סתם מעוניין בחברה של אנשים משכמם ומעלה שלא עושים שטויות ואוהבים להיות בחברתי, או תם, או איך שלא אקרא לזה.

סוג של חיפוש עצמי. ואולי מרוב חיפושים איבדתי את הריכוז וההתמקדות הלכה שולל. והנה, שוב ערפל מגיע ומכסה מילים, שצחורות ומובנות לכלל הן לא היו מעולם. קיפצתי ממקום למקום, כמו לקפץ בין שקר אחד למשנהו, ובעודי תר אחרי מקומי לא מעט סימני שאלה מקפצים יחד איתי, מעל ראשי, כמו כבשים קטנות שמייחלות לטיפה אחת של שקט.

המקום הזה ספק שקרי ספק מהול ברגש מכפו ועד ראשו. סוג של מהטל. אולי בי עצמי ואולי במי שמסתובב בו. וזה כלכך מצחיק ומתסכל שאי אפשר לדעת באמת מי קורא  את מה שאני כותב.

כל-כך פוליטיקלי קורקט... וכלכך מפחיד.

שלפעמים... מתחשק לי ללחוץ על לחצן אחד ולהיעלם..

כמו שעשתה השטן בכבודה ובעצמה:

“The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world he doesn’t exist"

".And like that... *poff*    He was gone"