נסיונות חוזרים ונשנים עולים בתוהו. זאת סוג של מערכה שממשיכה להתבוסס בתוך הדם של עצמה אבל הדם איכשהו כל פעם מצליח למצוא את הדרך בחזרה לתוך הגוף? סוג של מנסה להתפייס והגוף דוחה אותו בחזרה. ספק נהנה מעצם ההתבוססות, ספק נתון לחסדי השדים והרוחות. שתיקות. ים של שתיקות. ים? אוקיאנוס שלם. פסיפיק אמיתי שבמצולותיו רק השד יודע מה מתחבא. ראיתי פעם סרט בנשיונל ג'אוגרפיק, שיש עומק מסויים שחיות לא מסוגלות לחיות בו.. אני לא יודע אם התיאוריה הזאת הוכחה מדעית  כי טכלס אף אחד לא הגיע מספיק עמוק כדי לאמת אותה.. מצד שני, יש מיליוני בעלי חיים ימיים שהם, סוג של ג'ל, שמצליחים להתקיים בתנאים לא תנאים, לחץ עצום, שלא לדבר על חושך, עלטה מוחלטת.

וככה אני מרגיש לפעמים.  אולי יש לי הכל ואין לי כלום, אולי חסר עמוד שידרה שמצליח לשרוד בתוך מצולותיו העמוקים ביותר של החיים על פני הקרקע. ומצולות הקרקע יכולים להיות עמוקים מאוד כשחושבים על זה. והאמת היא שאני עוד מסוגל לדבר על זה המון אבל אין לי כוח.

אז נדבר על משהו אחר..

הימים ממשיכים להתקצר ומישום מה מרגש אותי כל פעם מחדש להסתכל על השעון ולראות שבשעה שש או חמש בערב יש כבר חושך. אני אוהב את הערב, את הלילה, אני חיי אותו, פתאום מתעורר מחדש למרות הימים הכלכך עמוסים. לפעמים יש הרבה מה לעשות, ולפעמים אין כלום. ולפעמים הכלום הוא התעסוקה הכי קשה כי פתאום כשאין מה לעשות מחשבות מתחילות לרבוץ ולעלות על גדותיהם ואני מתחיל לחשוב "מה היה קורה אם הייתי עושה כך, או כך" ואם או איך יכולתי לעשות דברים אחרת. ואולי אז היו יכולים להסתדר טוב יותר.

כשאני מתארח אצל אחרים אני נזכר פתאום מה זה משפחה, כזאת שהייתה לי פעם. אני זוכר איך חזרתי מבית הספר היסודי ביום שישי ב12 בצהריים ואמא הייתה מכינה המון אוכל. היו קציצות, ושניצלים, ואורז. והיה גם חצילים בתנור. ותמיד נידבו אותי כדי להוציא אותם ולהוציא מהם את כל התוכן לתוך כלי פלסטיק ולערבב איתו כל מני חומרים. שנאתי חצילים כשהייתי קטן גם כרוב מאודה ועד היום אני לא מת על שניהם.  ואז אבא היה חוזר מהעבודה עם שקיות, הוא היה משלים את הקניות במכולת שהוא היה רושם בה במקום לשלם ואז הכל היה מתרכז לסוף החודש ואז הוא היה משלם את הכל (כמה "ואזים" אמאל'ה. אני לא רגיל לכתוב ככה.) .אניוואי,  תמיד שאלו אותי אם להביא ארטיקים, וחטיפים.. מצחיק, הייתה תקופה שמעל המקרר הייתה כמעט באופן קבוע שקית גדולה מלאה בביסלי, ובמבה, והיתה גם שקית תפוצ'יפס ענקית שאף אחד לא אכל ממנה אף פעם.

ואז הגיע יום שישי בערב, וכולם מקולחים ולבושים הייטב, אבא חוזר מבית הכנסת והשולחן מוכן. הצלחות הלבנות עם עיגול מוזהב שמעטר את השוליים, הסכו"מ המוזהב גם הוא, מפית, וכוס דמוי גביע גבוהה, הן תמיד נשברו לנו.. כשחושבים על זה, לא הייתה ארוחה אחת שהכוסות האלה החזיקו מעמד. תמיד או שמישהו עושה תנועת יד חדה ומעיף על הריצפה, או שכששמים קרח היא פשוט ניסדקת ואז שומעים "טז" כזה, והיא ניסדקת וחתיכה אחת נופלת בסוג של נון-שלאנטיות לתוך המשקה.

אז היינו אמורים לאכול פה, בדירה שלי, יש הרבה מקום. ערכתי את הכל, סידרתי, ניקיתי, הכל במיוחד. אפילו עיטרתי בבקבוק יין אדום שרציתי לפתוח כבר הרבה זמן וחיכיתי לזמן המתאים. החלות על השולחן מכוסות בכיסוי של שבת, וכוס קידוש מזכוכית עם עיטורים מנחושת בראש השולחן.. שולחן שלבסוף נשאר מיותם. שיחת טלפון וארזתי מספר בקבוקי שתייה ואת הלחם בשקית.. ונסעתי לבית אחר שם הכל היה כבר מוכן. עם הצלוחיות של הסלטים, המפה, והכל.

היה נחמד. חזרתי לדירה שלי אחרי מספר שעות. השולחן כאן עדיין ערוך, צלחות, כוסות, מפה, אפילו הסלסלה מהעץ של הלחם ועליה הכיסוי המיוחד עדיין בראשו. אין לי כוח לסדר את הכל למקום. וחוצמיזה, השולחן הזה הוא סוג של מחאה.. מציאות שנחשפתי אליה בסוג של אל-כורכי. אז הוא יישאר שם, הוא ימשיך לחכות לסועדים שלא יגיעו. אין לי כוח לפנות. והאמת היא שאני גם לא רוצה לפנות. הפינוי הזה יהיה סוג של השלמה עם מצב נתון.  יהיה אולי מעט יומרני להגיד, אבל אני לא חושב שאני ארצה מתי שהו להשלים עם כזה מצב. אבל יבוא יום ולא תהיה ברירה אחרת. אני מאמין שאם לא אפנה אותו בעצמי מישהו יגיע ויפנה את הכל.. ולא דיי בכך, סביר להניח שתיזרק לעברי סוג של הערה מטופשת.

חסרת חוש הומור משבע.

דפקתי על דלת העץ המחוספסת בעדינות ייתרה, ומתוך האחוזה נשמע קול "מי זה?" עניתי בשמי והדלת נפתחה. סגרתי אותה אחריי. הכל שם מעוצב בטוב טעם. יש סלון גדול, ופסנתר באמצע. שחור, מרגישים אותו. ספות מחודשות משוק הפשפשים מקשטות כל פינה. מיוחדות, כאלה שבחנות מעצבים אמיתית היו עולות כמה אלפים טובים. כשחושבים על זה, אני חושב שהבית הזה הוא ההוכחה שלא חייבים לקנות את היקר כדי להראות טוב. אפשר לקנות גם בזול ולהשקיע טיפת מחשבה. התוצאה אכן מרעננת ומרשימה לא פחות.

אני מתפזר.

הפוסט הזה מתפזר.

הכל בורח מבין האצבעות פתאום בלי שליטה.

לא מרוכז.

קצת נמאס לי מהשפה העילאית משהו.. רוצה להיות גם קצת פשוט. רוצה שיבינו, לא חייבים להגיב. עצם העובדה שהכתיבה מגיעה ממקום קצת יותר ברור ומובן. פשוט. פחות נאור, או מתיימר, או מתנשא, או השד יודע מה.

בקריאה חוזרת ונשנית, זה פשוט נותן הרגשה יותר נעימה.

אולי באמת הגיע הזמן להפסיק

ואולי גם ייערך.

עד אז, שיהיה סוף שבוע טוב.

(אם היה סמיילי סימן שאלה הייתי שם אותו אבל אין, אז הנה תמונה אחרת שמצאתי ואהבתי מאוד..)

וגם קצת קר לי עכשיו.