ליילות ללא ליילות. לאחרונה. אולי קשה, אולי קשה מנשוא ואולי סתם בריחה ממציאות. כשהכל מסודר בחדר אולי קל יותר לשכוח, להרפות, אבל בטח שלא קל יותר לארגן את הראש וכשהראש מבולגן הכל מסביב נראה אחרת גם כשזה ניראה כמו בערך מוזיאון ארצות המקרא.. או סתם רחוב אחד שומם בשכונת משכנות שאננים שהריי שם, הדאגות באות וחולפות יחד עם הרוח. והיא חזקה מאוד. 

הבגדים מלייל אמש עדיין זרוקים על המיטה שמסודרת להחריד. כמעט אבסורד. לפעמים גם כשהכל מסודר אין לי כבר כח להתעסק בדברים הזוטרים יותר, כמו חגורה, או סתם פתק עם שם של שיר שאני כותב לעצמי במהלך יום עבודה כדי לזכור להשיג כשאגיע לבית. השולחן הריי מלא בכאלה.  טעם של חלודה, כמו לנענע את הלסת מעלה מטה ולהרגיש חלקיקיי חול משחקים בין השיניים הטוחנות. או, אולי כמו לשרוט לעומק אל תוך תוכו של לוח כיתה בצבע ירוק שלא נוקה מיזה זמן. חריקה,  אחת כזאת משמרת שיער, כזאת שהופכת לעור ברווז ספק מרוט נוצות, ספק מצורע.

אין לי צל. ולא מדובר בצל מוחשי, כזה שנמצא שם כשהשמש כבר נוצצת באי אילו זגוגיות.

מדובר בצל עמוק הרבה יותר. ספק אופי, ספק דמות שאמורים לעצב עם הזמן.  

ועכשיו מספיק להתעסק בעצמי כל-כך הרבה.

חוצה את המסדרון הצר עובר דרך הכניסה של חדר השינה ויורד למלתחה. בגדי הניתוח הללו מוכתמים עד שלא יכולים לספוג עוד, רוויים בכעס עצמי, מקמוטם, דמויי פיתג'מה, ואילו מגע האריג הירקרק ההוא  היה קריר ונעים לבשר. פושט את הכל  ולובש חולצה לבנה מכופתרת לחמצה, כובע מצחייה שחור, משקפי שמש ומכנס כחול מגוהץ הייטב. תוחב יד לכיסו התחתון. ממשש, משהו קר עוד יותר. אולי פנס, אולי מחסנית, אולי אקדח. בהושטת יד תולש את החלוק המחוייט מעל קולב מעץ, לבשו, ויוצא אל הרחוב.

מספיק.

זהו.  עכשיו שקט.

עכשיו הכל זז לצד אחר.

עכשיו כבר אין צרות.

זאת מסכה, אני יודע..

אבל אני כלכך הרבה יותר מוצלח כשאני מחופש למישהו אחר..

כלכך הרבה יותר טוב כשאני מלטף ומשקר.