מעבר לגוון המופנם משהו, שלפעמים נסוג בקלות רבה כשיד מושטת אליו ואף לפעמים פשוט כמעט ובלתי ניראה, כמו כל תמונה לא ברורה, קיים הצורך לנחש מה האומן הרגיש.

וכמובן, לא אכחיש, מתוך אהבה והערכה רבה- אליי, ולדברים שאני כותב, עובר, חווה על בשרי,  אני עצמי יכול להתבונן לא מעט באותה התמונה. אותה תמונה שיצרתי בעצמי.

אתבונן בה ואנסה בעצמי,

להבין.

כשהתמונה הזו משקפת את הקשר הכמעט יחיד שמציג את רגשותיי קשה ולפעמים אף לא מוסרי- להיות שקוף.

בסופו של דבר, זה כמו לפרוש את כל גופי ה, לצורך העניין, נניח, "טהור", ולתת לקורא הרעב לעולל באותו גוף שמות-  כמו לתת לנתח בו כל פסיק.  זהו צעד שכל אומן באשר הוא, לא היה נותן לו לקרות.