נקודות.

כולם בוכים מבפנים, חס וחלילה שלא יראו- שלאחד קשה פחות ולשני יותר. זה סוג של מעטה ספק מסוקס, ו"עילאי", ספק חושש שלא יראו את הרגש. ואני תוהה, הופך והופך, מה גרוע יותר. האם העובדה שקיים צורך להתכסות מגן- שהוא תכונה מבוססת, משהו שיש בך שמונע מאחרים לראות מה קורה מבפנים כי זה טבע אותו אדם, או, אולי תכונה שנובעת מתוך הצורך הזה שמא ייראו בך אדם קצת יותר חלש מכולם.

לא אני.

מישום מה, את הדמעות האלה קצת פחות כואב לשחרר. זאת הריי הפעם האחרונה שאת נוסעת לג'רזי, והפעם לשהות קצרה עוד יותר (ועוד מעט אוסיף את המונה האחרון, שהריי מי אם לא הוא- ראוי לציון ).

הגומייה ששכחת באמבטיה תשאר  על  פרק  ידי עד שתחזרי. ויהי מה.

התיק המדהים יישאר איתי גם הוא.

וזאת הייתה הזדמנות פז להפטר מאותו פאוצ', שמצחיק כשחושבים על זה, גם אותו קנינו יחד באילת לפני שנתיים.

קצר, ממצא, ואאחל לך, אחות יקרה, נסיעה טובה, ומי ייתן ותשובו את ואהוב ליבך בשלום יחד עם שועלינה הקטנה והחמודה.

ועכשיו כשהגרון לוחץ קצת יותר-

זה זמן להכנס למקלחת חמה ולשכוח מהכל, לעוד חצי שנה. 

זמן להכנס לקוביית קרח ולהקפיא את כל מה שהיה ועודנו, חיי, נושם, צובט ובועט- עד לפעם הבאה.

לנצח אוהב.