הסיפור הזה מתחיל ברגע בו הנחתי כף רגלי בלשכת התעסוקה. מישם הדרך לאותה יחידה הייתה מאוד מהירה. השנים הללו עברו מהר, ויחד איתן, אעבור בקצרה, אקדים ואומר שמוזר לי פתאום. מפחיד איך פתאום הכל הופך שונה, מפחיד איך שהכל תלוי בלבוש, בתחפושת.

פתאום מאחד שידו בכל, אתה הופך חסר כל. פתאום אתה עוד אזרח מהשורה, פתאום בודקים אותך בכל דרך אפשרית, עם כל כלי אפשרי, פתאום אתה משלם בנסיעות עירוניות, פתאום כבר לא שואלים אותך "לאן הקו הזה מגיע". 

זה כמו להשתחרר שוב מהצבא, יוצאים משערי המוסד הזה ושואלים שאלות.

מה, לאן, איך, ומהי הדרך הטובה ביותר להגיע לאותן המטרות- בתקווה שכבר הספקת להציב כאלה כמובן.

פתאום אתה נפלט שוב לעולם הגדול ומוצא את עצמך כמסמר קטן, קטנטן. נבלע בין מאות אלפי אנשים.

זה כמו מרוץ. לכל אחד יש מטרה וכולם חותרים אליה במלא העוצמה. קצת מלחיץ.

ברגעים כאלה אני שואל את עצמי מה אני מפסיד ומה אני מרוויח. אין ספק שההפסד הוא, מעבר לעובדה שלמוחורת בבוקר- ה 1/1/2008,  כל הנוסעים והמשתמשים בקווי התחבורה הציבורית העירוניים, חשופים לכל מאן דבעי. והריי הם אזרחים חפים מפשע, אני חושב שבמקום הזה נמדד ההפסד האמיתי כי בסופו של דבר אני מאמין שהמלאכה הייתה מלאכת קודש, חשובה, והעבודה קידשה את המטרה שהייתה עילאית.

אם נניח לנקודה הזאת לרגע, ונסתכל על כל פרוק היחידה, כבית חרושת שמעסיק מאות ואף אלפי עובדים, עצם העובדה שמחר בבוקר, אותם אנשים קמים ללא עבודה בלי אפשרות למחות, או להתרעם, וגם אם זה ייקרה ספק אם ייצא משהו מכל האקט הספק אנוש ספק מעורר תמיהה, עצם העובדה הזאת מעבירה בי צמרמורת. וברור שמי שלא מתעצל מוצא עבודה חילופית.

כן, גם אני כבר מצאתי עבודה חילופית. אבל זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר.

לעומת זאת, אני יוצא עם שלל מאוד גדול אחר. 

של בטחון עצמי, של הערכה, של דאגה מאוד גדולה, של נכונות, עזרה, ורצון לתרום את החלק שלי בצורה המקסימלית.

למדתי להכיר את עצמי גם במסגרת הזאת. מדהים, איך שכל מסגרת מלמדת את האדם על עצמו, ומראה לו צדדים חדשים שלא הכיר בו. גם לתיכון היה חלק בזה, גם בצבא, גם בתקופה הכה קצרה בה חייתי ללא כל מטרה, וגם במהלך התקופה האחרונה במהלכה "הקרבתי" את עצמי ושמתי עצמי בידם של רשעים.

אני יוצא מעט מאוכזב, לא ככה חשבתי שאסיים את תפקידי כמשרת ציבור. לא בצורה של פיטורים. ובטח ובטח שלא לפני יום גדול.

מצד שני, זאת הזדמנות פז להתחיל מהתחלה, ולהכיר בעצמי עוד צדדים. החיים ממשיכים ואני איתם, זורם, ומכיר, ומבין, ולומד, ולא אפסיק.

בנימה זאת אקדיש לכולם את השיר Everybody's Gotta Learn Sometimes, של Beck..

כי כל אחד צריך ללמוד את שלו, מתי שהו.

"מגן, היחידה לאבטחת תחבורה ציבורית"

תח"צ , מחוז ירושלים,

הייתם גדולים.