מקריי טבח בעיר הקדושה הזאת מחזירים אותי אחורה בזמן, לרגעים בהם בעצמי הייתי מחוייט שלוף אקדח עם לא מעט אדרנלין שזורם בדם, ובעוד אני מכוון את הנשק כלפיי אדם תמוהה, שספק עושה את הרע בעניי ה', ספק הסתובב לו בורק מתחת לפדחת והחליט להשתעשע מעט, עוברים לי סרטים מפחידים בראש. לקחת? להמתין עוד רגע אחד קטן?, ואולי כל זה בכלל חלום בלהות אחד גדול ועוד רגע אמא תעיר אותי ותגיד לי שארוחת הבוקר מוכנה, וקדימה לך תצחצח שיניים ותגיע לשולחן.

כשהייתי קטן היו המון רגעים ששווים הנצחה בזמן שהמשפחה הייתה עוד מאוחדת.

המסך מחשיך:

 ליילות שישי לשבת בשולחן עשיר מכל-טוב, "ששש... שקט, אבא מברך"

המסך מחשיך-

בשבתות בבוקר ארוחה חלבית מפוארת לא פחות,

המסך מחשיך-

 יורד מגרם מדרגות עשוי עץ אורן גושני מלא, מצופה לקה. שנבנה בידי בעל הבית בעצמו.

המסך מחשיך-

משחקים אסורים בחדר קטן שמקביל לחדר ההורים, רופא, אחות,

-המסך מחשיך-

עישון סיגריה בפעם הראשונה. (טוב, זה היה ניסיון נואש שכשל גם-ככה-שהריי, מה כבר הבנתי על עישון סיגריות בגיל 12? מוציא מהקופסא, מדליק עם מצית, שם בפה, ושום דבר שלא באמת קורה) ברכב גדול כחול. ביום שבת בבוקר.

המסך מחשיך-

חוזר מבית ספר דרך חורשת אורנים מעוררת השראה. (אחח.. אני צריך לחזור ולבקר שם שוב.)

המסך מחשיך-

מתגרה בגורל בגיל 10,

מטפס על מעקה של מרפסת ומתהלך לו לאיטו, הגובה מלמטה, ארבע קומות בודדות, אולי יותר. אך לא פחות.

תקופת הנעורים הייתה משהו מאוד תמים.

ועכשיו, כשאין לי באמת מה לרשום פה, אוסיף ואציין שאני מרגיש עירום, ולא באמת יודע מי קורא פה, בבלוגים וירטואלים כל אחד יכול להכנס ולצאת, לקרוא את העבר, את ההווה, זאת סוג של חשיפה שאחרי שנתיים של כתיבה אתה חוסם את עצמך מהבעת רגשות אמיתיים. הכל הופך להיות הרבה יותר קשה וטקסט זורם הופך  משובץ באבני חן מסתריות. שבחובן צופנים סודות רבים. הפחד הזה של להראות את עצמך בפני כל דורש. בפני הכלל.. באופן אישי מאוד מלחיץ 

ולחשוב שבעבר הלא רחוק האמנתי שזה דווקא אמור להיות הרבה יותר פשוט. 

ניחא, מי ייתן והצינון שפקד אותי בשלהי האביב יעבור כבר, יש עוד הרבה להספיק ומעט מאוד זמן שעומד לרשותנו.

נ.ב

לפעמים יש בי רצון עז לצעוק שמישהו יעצור את העולם.

ואז אני ארד ממנו באלגנטיות כמו ממתקן שספק מאיים, ספק משעמם עד-כלות.

(יש מתנדבים?)