אני חושב שמעולם לא הייתה כותרת כזאת. לא אצלי, והיו לא מעט עד היום, אז סתם בשביל הפרוטוקול.

בשבוע שעבר חולק המבחן הראשון, 91 אמנם-

 נחשב  לציון  גבוהה  מבין  כלל  הציונים בכיתה,

ואני שמח עליו.. מאוד. אבל זה עדיין לא מספיק.

עצם אותה ההתהלכות   במסדרונות   מוסד   לימודי   נותת   הרגשה   מלאה. 

חיים  שלמים   עוברים  אל  מול  העניים,  כל-כך  הרבה  פנים   מתבוננים.  בי. 

זוגות  זוגות  של  עניים  שפונות  למקומות  שונים  כלכך.  מבלבל, ויותר  מהכל

מתסכל  לא  לדעת לאן באמת לפנות. כלכך הרבה צמתים, כלכך הרבה מדרגות.

כל-כך הרבה.

התחלה  של  משהו,  להעסיק  את  עצמי  בלשפר  זה  תמיד טוב,

אבל זה אף פעם לא היה מספיק.  ואין זמן,  לחץ,  לחץ,  ורק  שלא

להסתכל  לאחור. לרוץ מהר בזהירות רק שלא ליפול. בסערה גדולה

אני מוצא את עצמי ספק נערץ ומבדח ספק  מנסה  להשלים  חסכים

מהעבר הלא רחוק על ידי הברקות מהשרוול.

אגו.  הדבר  היחידי שלא היה לך זה אגו.

הוא אמר לי. נכון, אין פה אגו, אגו מעולם

לא היה שם המשחק..  אפילו  לא  מטרה,

לא ייעד, לא צורך, רק רצון למעט תשומת

לב לאחד שיש לו נטייה להיבלע  בין  המון

רועש, סתמי.

"איך  זה,  ולמה,  ולאן   ואיפה  התחבאת  כל  הזמן" 

שאלות נועדו להשאל, אולם  לא  לכולן  יש  פתרונות,

אני יכול כהרגלי בקודש להיות  יצירתי  ולשלוף  סלוגן

שהרכבתי ברגע, תחילה ספק תבין, בהמשך תיסחף

 ותוכל להכנס לעולם מהפנט, זאת הדרך.

האגו  מתבטא  פה  בדרכים שונות  משונות  ולא תמיד ברורות.

לפעמים  צריך להכנס לעובי הקורה  ולעיתים קרובות יותר זה אף

לא  נחוץ  כלל.  רק להשקיף מרחוק  על  הניצוץ,  להקשיב  לקול

לצעקה הקטנה הזאת שנשמעת בקול דק וחרישי.. כזאת שכל-כך

 קל..

לפספס.

רק עוד דקה, תקשיב לה כי עוד רגע אחד היא כבר תעלם. 

אתה שומע?