את פניי קיבלו בברכה שער ברזל גדול ודלתות אוטומטיות בשעה שבע וחצי בבוקר יום אביך. על אף שהיה זה אמור להיות יום כיף אמיתי הוא נגנז לו על ידי הודעת טקסט בשעה שש וחצי לפנות בוקר, "אשמח אם תקדים בחמש דקות, ג' " יום שלישי, אני משליך את הנייד לכיוון השולחן כהרגלי בקודש ולפתע נצבט לי הלב. התכווץ, משמרת? היום? ובכלל יום שלישי, יש לי כל-כך הרבה מה לעשות ומה פתאום מבקשים ממני להקדים? קופץ מהמיטה הנוחה להחריד, ושולף מהתיק את הקלסר בו נמצאים כל מני דפים שאני לוקח איתי לכל מקום, דפים שהיו אמורים להיות מועתקים זה מכבר ליומן ראוי שעדיין לא מצאתי באף חנות ספרים או חנות לציוד משרדי טיפוסי. עיניי אינן מטעות אותי, אינני מופיע כלל בשיבוץ בוקר,  בטח ובטח שלא עד שבע בערב, ואני מוצא את עצמי מלבן את העניין עם הממונה על הסידור שטען מנגד ששלח לי שיבוץ מעודכן.  ניחא,  יום הכיף המתוכנן התבטל לו בשבריר שנייה, ואילו אני שמתי פעמיי לכיוון מקום העבודה לא לפני שאני מתקשר ומבקש הסעה מזאת שכמו תמיד, נותנת לי עד חצי המלכות ולעיתים אף יותר.

את פניי קיבל לראשונה מר "נקמן"(NEKMAN), גבר מבוגר קטוע שני רגליים, עם תותב אחד, מחוסר שיניים שמעשן כמו קטר בשלהי 1942. "בוקר טוב!" אמר, כבר אז ידעתי שזה הולך להיות יום ארוך, קשה ומייגע עד כלות נשמתי.

בשעה שמונה ורבע בבוקר הנייד מצלצל-  הרוזנת, איתה קבעתי ללכת לקניון כדי לסיים מספר סידורים. לפרקים נדמה לי, שלא משנה גם אם לעולם לא אשן, אעבוד בלילות, ואלמד ואעשה סידורים בימים, זה לעולם לא ייגמר. "צר לי, הקפיצו אותי לעבודה ולא אוכל להתלוות אליך" היא קיבלה זאת בהבנה ייתרה כמנהגה בקודש, ואיחלה יום מקסים.

השעות חולפות להן, הזמן רץ, אזעקת מצוקה ואני נקרא לדירה מספר 735 בבית, איבוד הכרה, חתך עמוק וחשש לסדק בגולגולת, דבר המביא לפינוי לבית החולים האזורי. הזמן ממשיך במרוצתו ואני שם פעמיי לדירה 814, אזעקת עשן. ובעוד אני שם את פעמיי דרך מסדרון ארוך עטוף צבעי פסטל נעימים לעין, ריחות של לחם חרוך ואישה הולכת אנה ואנה נכנסים לפוקוס. הגז שמכובה מייד והאישה המבוהלת, הם שני הדברים הראשונים שרואות עניי בעודי נכנס לדירה בת שתי חדרים אופפת עשן סמיך.  בתום אוורור הדירה, מתיישבת גברת פרידמן ומודה לי מקרב לב, ובעוד אני משיל ממנה את נעליה שלחצו עד מאוד היא ממשיכה ומודה לי ושואלת, מי אני, בן כמה, ומה מעשיי פה, מדוע אינני בצבא, אם בכלל, או בתיכון, "ואין פנים כמות שלך במקום, ולא היו מזה זמן רב." ועוד היא מוסיפה, מספרת לי את סיפור חייה בבלבול עז. "ניצולת שואה, הייתי באושוויץ, אין לי מספר על היד. הייתי בת 21 כשהמלחמה פרצה, הכניסו אותנו לחדר גדול עם מסדרון, צפופים, הייתי מספר 10. אחד אחד הכניסו לחדר דרך דלת אותה עיטר שלט גדול, מנגלה. אנשים נכנסו ולא יצאו, המשיכו,  אחד אחרי השני ואף אחד לא ידע מה מסתתר מאחורי אותה  דלת, רק ידעו שזה לא טוב. אבל לא ידעו למה באמת לצפות. ומשהגיע התור שלי, העבירו אותי בחזרה לסוף התור ובמקומי הכניסו ארבעה גברים מבוגרים, ומשהגיע תורי שוב הסתיים לו יום והחזירו אותנו חזרה לגטאות  ובין מעבר מגטו לגטו, על ידי הרכבות, הדבר היחידי שהחזיק אותנו בחיים הוא מעט הלחם שזרקו לנו היוגוסלבים מהגבעות.

בסוף המלחמה נשארתי לבדי. כל משפחתי נספתה, נותרתי ישובה על יד גדר, ולפתע נגשה אלי בחורה נוספת, "אין לי לאן ללכת, ולך?" שאלה.. גם לי אין. הצטרפתי אליה ואחרי כמה שנים, מצאתי חתן ביוגוסלביה והגעתי ארצה בהריון. מהילד הראשון נאלצתי להיפרד, השלטונות בארץ פחדו שהעובר עם פגמים מאחר ונשמנו עשן גופות מזוהם באושוויץ, ולכן, נאלצתי להפיל אותו ולאחר מיכן נכנסתי להריון שוב. בתום 35 שנה, נפטר בעלי, ואחרי 10 שנים נוספות הגעתי לכאן.  עדיין מנסה להתרגל, אחרי שנתיים, "חגגתי אתמול יום הולדת 86.. נו, תגיד מזל טוב!  עוד שש שנים זה מספיק לי " אמרה וצחקה צחוק מלא אושר. ובעוד מכשיר הקשר שלי קורא לי, שואלת אם אני רוצה משהו מתוק. ליוויתי אותה אל הסלון שהיה כבר נקי מכל שמץ עשן, והיא פתחה ארון מלא בשוקולדים, ובאשר אליי? על קצה לשוני עמד להגיד "נו, כאלה לבטח לא היה לכם בגרמניה" אולם העדפתי להשאיר את זה לעצמי, על אף הצמא האדיר לאינפורמציה שפקד אותי באותו רגע נתון, נכנס בי הצורך לגשת לסבתי ולשאול אותה על סבא, שהיה בעצמו ניצול שואה, הגיע ארצה מאושוויץ, ונשא עימו מספר על ידו. אותו לצערי, לא הספקתי להכיר מאחר ונפטר כשאמי עוד הייתה בת 7 שנים.

הזמן המשיך לרוץ, לא יודע מנוח. מר נקמן עובר שוב, יוצא לעשן, ואז חוזר, יורד במעלית, עולה בחזרה ויוצא לעשן שוב, ובעוד הוא מטריד את כל הדלתות האוטומטיות באזור (וקצת אותי) אני חושב לעצמי, כמה מר יכול להיות גורלו של אדם. בפעם המי יודע כמה, כשסבלנותי עוד כמעט ופוקעת, הוא מצליח לרכך ומבקש קפה.. "שלוש סוכר בבקשה!" עיניי נפקחו לרווחה כעיני עגל (שלוש סוכר? ה' תשמור! אמרתי לעצמי.) הכנתי לו את הקפה, ומבסוט הלך ופנה לאחד המקומות הפנויים האחרים.  מר נקמן. איזה איש.

שעות הערב הגיעו, ואני מתמלא בחוסר סבלנות לקראת סיום המשמרת הכל-כך ארוכה הזאת שעלתה לי בלא מעט ריגושים, ומשסיימתי את מלאכתי ופניתי ליציאה, אני פושט את חולצת העבודה המכופתרת לובש גופייה שחורה מיחידת המילואים ומכנס בז' שקניתי מחנות מותגים כזאת או אחרת במיטב כספי המענק, ספק נוצץ ספק אחוז עייפות מצטברת, פוגש אותי מר נקמן שוב, ביציאה. "שקט, קצת שקט" מביט בי ומחייך.

כן, קצת שקט, אמרתי לעצמי, זה מה שאני כל-כך צריך.

בדרכי חזרה, בעוד הרוח מפלחת את גופי, הודפת אותי, רוח ירושלמית חודרת לעצמות, נראו שתי בנות מחלקות עוגה ברחוב, על המדרכה, ואילו על הכביש, עוד מונית שנלחמת על עוד נסיעה של פרוטה או שתיים. רמזור להולכי רגל מראה אדום. אבל למי באמת יש כוח. השעה מאוחרת, ואין זמן, כל-כך הרבה יש להספיק ואפילו 21.5 אחוז  שקיבלתי מתוך 25 אחוז מלאים במבחן האחרון, הציון הגבוה בכיתה, שוב, איננו מספק. בראשי הדהדה לפתע אמרה ששמעתי מאנשים, "התאונות הכי טראגיות קורות הכי קרוב לבית" זה היה לפני מספר חודשים. המשכתי בהליכה מהירה, עיניים מתרוצצות, מביטות בי וממשיכות קדימה. אין זמן, וכולם רצים כדי להספיק, אפילו בשעת ערב מאוחרת אף אחד לא באמת נח.

חמש דקות של מרחק נגיעה מהדירה הקטנה והחמימה שלי, או הקרירה שלי, תלוי איך מסתכלים על זה, ואני חושב, איזה מין גמול אישי נתן הגורל בידי הרוזנת שהפקיד אותי בידה, והנה מתממשת הבטחת האל מספר ירמיה עליו השלום, שם הצהיר האל הגדול והרחום כי במתן הברית החדשה, גמול האדם יהיה גמול אישי, ושיני הבנים לא תכהנה מאכילת אבותיהם פרי בושר. חושב לעצמי ומחייך, שהריי, ספק היא מאמינה בישות עליונה, שהריי הצהירה בפניי ביום הכיפורים עצמו, כי היא סמוכה ובטוחה שהאל נמצא אצל כל אדם בקרבו הוא. אתיאיסטית מן המניין, אולם צדקת ואישה אלמנה נפלאה היא. רוזנת לתפארת. אני חושב לעצמי ושם את פעמיי בגרם מדרגות קטן ורואה כי חלון רכבה המפואר נותר פתוח, התקרבתי קלות, וראה זה פלא, דלתותיו פתוחות גם כן.

צלצלתי בפעמון ממלכתה פעם אחת, אין קול ואין עונה, בפעם השנייה הדלת נפתחה ודמות נראית מתרוצצת לעבר קו הטלפון.. "ששש.. אל תפריע אני באמצע תכנית רדיו" היא קורנת ומדברת בביטחון עצמי שופע וברכות המאפיינת אותה כל כך, כל זאת בעוד אני נוטל את שלט המכונית וסוגר את הרכב, ואחריי, את דלת הכניסה לווילה חמימה המשקיפה אל נוף ירושלמי טיפוסי. "ילדים של אף אחד, אני מקווה למצוא את כולם, בראשי כאלפיים  וחמש-מאות שמות ועדיין לא מצאנו את כולם, ילדי השואה האבודים, אני מבלה שעות על גבי שעות בארכיון הציוני ולא מפסיקה לחפש, הם ביננו, נמצאים, ואסור לפספס אף אחד כי עוד רגע ייעלמו ויימחקו מעל לפני האדמה"

ילדים של אף אחד, היא אומרת, פליטי הגטאות, ואילו אני יושב מול נוף הרים ויער, כשמולי אח מכובה, ופסנתר כנף שחור מבריק תוצרת גרמניה מונח באמצע סלון יהודי טהור שכולו טוב.

ילדים של אף אחד. ואני, מי אני בכלל, מניין אני מגיע ולאן אני הולך.

ילדים של אף אחד.

אני חושב. והיכן הם כל ילדי השואה.

"נשכחו לפני שנים,

בהדום תותחי מלחמה.

לכולם הייתה היא הסוף,

 בעבורום -רק התחלה"