בשעות לילה מאוחרות הטלפון מצלצל הרבה לאחרונה, את לא מרפה לרגע, וכמו הימים שחולפים, כך חולפות מחשבות רבות בנבחי הנפש, בנבחי הלב. פצעי מלחמה בשלהם. הלילה האחרון שהשאיר צלקות עקובות מדם, והשיחות שלאחריו לא הותירו עוד מקום לספקות. אולם מאז את בשלך, ממשיכה להתקשר, לדרוש, לבקש, על אף עבר צורם מרגש ומהפנט כאחד.

"סתיו לך געגוע" חיבוק ועוד אחד, פינוי רגשות במכולה עצומה שלא יכולה להכיל עוד, וכך גופי הופך לאתר בו את לא מרפה ליצוק מעצמך, מתוכנך, מגופך, מיופייך, גם אם זה אומר לא להפסיק לשקר לסובבים, גם אם זה אומר לעבור על חוקים, בין אם בין-אישיים, מוסריים, משפטיים. מתמסרת, מפילה עצמך לרגליי  ואותי מותירה אובד עצות. חסר ומחוסר כל. וכל.

רגעים קטנים שמשאירים טעם מתוק בפה, את מוהלת בי תמצית אהבה אותה את מסרבת להוקיע, להוציא ממני, משאירה אותי מרוכז כמו שאת כל-כך אוהבת מחד גיסא, מאידך, בורחת למקומות אחרים אותם לא ידעתי מעולם. זורעת בי ים של מלח, ויחד איתו, באותו אפיק סוער, שולחת ים של ניצוצות.

מוצא עצמי מחליק אצבעותיי על גוף לוהט, חם ומזמין מבחוץ, מבפנים שבור לאלפי רסיסים.

אני אוסף את עצמי בכף ומנסה להשלים את החסר.

הפאזל הזה מורכב מידי, כואב מידי, חותך ופוצע את אשר כבר הספיק להגליד.

והכוח שאוזל,

הדם שנוזל,

מתהפכים,

מתּחלפים,

בוכים,

צוחקים,

מחייכים,

נהנים,

ובעיקר שותקים.