"בקו שבין טלושץ' לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר"
"בוקר אחר בוקר כשאני מתעוררת בבעתה, אני פוסעת לאיטי לכיוון החלון המשקיף ליער, יער ירושלים, ממנו אפשר לראות הייטב את ארובת העשן הגבוהה, המדמה את ארובת העשן באושוויץ בירקנאו, ומצידה, את הקרון שהסיע יהודים למחנות ההשמדה, קרון שהביאו מפולין במיוחד בכדי להנציח, בכדי שיידעו, בכדיי שיזכרו לנצח. בכדיי שיזכרו לא לשכוח. "
"הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך.."
"והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה"
64 שנים אחרי היא מדברת, 64 שנים, אני יושב על ספה מרופדת הייטב בבית בורגני בפעתיי ירושלים, הצופה ליד ושם.
יושב, מקשיב לקולות, לנשימות קצרות, לדמעות שזולגות מהעניים, צועקות חרישית.
"ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור"
"ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה"
"כשהגעתי לארץ, וייסדתי את מדור הילדים ללא זהות ביד ושם, באו אלי ניצולי שואה והתלוננו שהמחזות הללו, הקרון שעומד באוויר אל מול ביתם, והארובה הגבוהה, מזכירים להם נשכחות, סיוטים, ולא מצליחים להרדם בליילות. הם ביקשו לתבוע מיד ושם להסתיר, להחזיר, להעביר, הרגעתי את כולם לא לדאוג, יבוא יום והעצים יסתירו... יסתירו את הכל."
"ושותק עמוד התחנה
ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה"
"ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:"
"בשלו רק בגאז"
לזכור.
לזכור, ולא לשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: