עץ דובדבן מהגינה של השכנה שצומח לי מעל הראש כאשר אני יוצא מידי בוקר מהבית מלווה אותי מאז פרוץ האביב, ודובדבנים קטנים מתחילים להאדים מעל לראשי בעודי עולה גרם לא קטן של מדרגות בדרך לכביש ראשי. עם חלוף הימים מאדימים ומתבשלים להם אותם הדובדבנים יותר ויותר, עד אשר תבוא ציפור ותנקר בהם, או עד שיירקבו בעודם תלויים, או עד שייפלו ארצה והנמלה החרוצה תעולל בהם שמות. בעלת הדירה שלי טוענת שבמידה והדובדבן נמצא בחלק הדירה שלי, מעבר לגדר, מותר לי לקטוף. אבל, מתיי עושים את זה ואיך בכלל יודעים שהוא בשל?

כל נושא ההמתנה עד שזה יבשיל- זהה למשחק בקזינו כשאתה אומר לעצמך, נמתין עוד יום, בטח מחר יהיה מתוק יותר, כמו אומר לעצמך, נכניס עוד מטבע למכונה, הריי הרווחתי עד עכשיו.. אני על סוג של גל מזל, מדוע שלא אמשיך?  המשחק הזה משעשע, ועד שיגיע הזמן, או עד שייקרה דבר כל שהו אני אמשיך לעלות ולרדת באותו גרם מדרגות לא מבוטל אותו עוטף בחום והרבה אהבה עץ דובדבנים מהחצר של השכנה, ובכל פעם כשאראה את אותם דובדבנים אחייך ואמתין עד ליום הבא.

לאותה סוגייה של מתיי לבצוע, מצטרפת סוגייה נוספת של מתיי לחתוך בבשר החיי, מתיי ואיפה לתת את הדגש, הסוגייה הזאת תופסת בהרבה מאוד מובנים בחיי היום יום  שמאלצים אותנו לבצע מספר לא מבוטל של צעדים שחורצים בחיינו מיני חריצים. אלמנט הטאימינג הוא עניין מאוד חשוב למרות שלפעמים קשה לי באופן אישי להבחין ולעמוד את מתיי ואיפה למתוח את הקו. לאותה משוואה מצטרפת חווית המעבר על גבולות, גם אלמנט זה מלווה אותנו בכל מסגרת שלא תהיה, בין אם חברתית, בין אם במסגרת העבודה, בין אם בין אדם לחברו או כל מסגרת אחרת שלא תהיה.

לעיתים קרובות מאוד התפוררות לצד חיוניות היא צעד בו אני אוחז מאחר ואני מוצא בו כמקלט ומוצא אחרון. עבר גדוש ביותר מידי טלטלות הביא לדמות שהתגבשה פה במשך שנתיים, בנה אותה, עיצב וחיטב אותה. לפעמים אני תוהה עד כמה העבר הזה עיצב מהדמות החיצונית. מצחיק יהיה להגיד שעד כמה שמגוון ופורה הוא עץ המסכות במקום הקטן הזה, במציאות עץ המסכות שלי מאוד קטן , לא נושא פרי, ולא נשא כזה מעולם. בדרך כלל הצורך של אנשים במסכות מגיע מתוך פחד בחשיפה מול אנשים שונים, ובכתיבה אמור להשתחרר גל של אמת אחת טהורה, ספק מעניינת ספק משעממת.. הריי לא בעניין עסקינן.

 "הכל בפה שלך" הוא אומר. שיווק עצמי הוא דבר שכל אדם צריך לעבוד על עצמו, ולעבר משקל כבד מאוד על התחום הזה שבחיי, תחום שהתפתח ונעצר בשלב מאוד מוקדם בפרק החיים. מה שמוכיח שמראה חיצוני לא תמיד קונה, או לא קונה בכלל, ייתרה מזאת, בעצם שלל הפירגונים עד אין סוף לעיתים מסתתר לו רעיון שלילי. קשה לי להגיד שאני לא שמח בחלק הקטן הזה שניתן לי, יחד עם הכינוי "הגולש" שניתן לי במסגרת הבית-ספרית שבמסדרונות המכללה, לאחר שינוי מהותי מאוד שביצעתי לפני מספר ימים, צעד שהעניק לי יחד עם כינוי "הגולש" כינוי כשל "בלונדי" המלווה בצעקה וחיוך, ועוד שלל כינויים פירגונים וחיוכים אין סוף, וזה בהחלט נעים ומעודד.

אז מה עם הגבול שלכם? איפה הוא נמתח? ומה הוא האקט הבלתי מוסרי בעליל אותו עוד יכולים אי אילו אנשים לסבול?

נ.ב

תודה לשלל המפרגנים והמגיבים על הסיפור בפוסט הקודם שלי, סיפור שזכה בתחרות הסיפורים של ישרא-בלוג בתחרות הסיפורים בנושא "כח עליון".

בברכת חג שמח וכמעטסופשבוע נהדר קסום שקט + ונטול גבולות עד אין כץ.+

ונאמר אמן.