לפעמים כשאני מסתכל בראי שבאמבטיה, אני מנסה לראות מעבר לראי עצמו ולהבין מי זה שעומד מצידו השני, בפעמים כאלה מתוך סימני שאלה שמקפצים להם מעל הראש ממש כמו כבשים קטנות, אני פותח את ארון התרופות שמראה לי את עצמי כדי למצוא רמז, פיסת מיידע שאולי תוביל אותי לסוג של אני אמיתי שאולי מסתתר בתוך הארון מאחורי אותו ראי. לפעמים זה עוזר ואני מוצא שם דברים מעניינים, לפעמים הארון ריק, ולפעמים הוא פשוט מסרב להפתח- כמעט כמוני.. ברגעים כאלה אני משאיר אותו סגור שוטף את הפנים זורק את עצמי מתחת לזרם מים חמים ועוצם את העניים חזק חזק.

שוקע בעצמי.

"אתה שונה היום.. מאז אתמול" אולי זה נכון, אחרי לילות מאתגרים ומענגים עד כלות עם בחורות יש לי נטייה לאבד את עצמי. הראש מסתובב קלות והבטן כואבת, הברכיים רועדות קצת והנשימה מתקצרת. והשכנים שמצידו השני של הקיר זורעים מחמאות ביום שלמחרת על פני עניים אדומות, מציינים רגעים של זוג צעיר אשר יללו עמוקות ופתחו באותה דהרה ארוכה וממושכת אשר בסופו של דבר משיגה כל דבר שנקלע לדרכם. ספק משמיעים קולות  מתוך תשוקה ורגש, ספק קולות מתכתיים כאבן שאין לה הופכין. ולמחורת, הבוקר, התקשרת צרודה וצוחקת. הזכרת לי שלא אדבר אודות לייל אמש בקרב חברים לספסל הלימודים - ואני, כמו כלב צייתן מהנהן לחיוב ומחייך, זה הרי כל-כך מובן וברור.

והערב, מה הערב, מתקשרת ואומרת שאת רוצה להפגש, שוב, ואני עם לב רך כחמאה מותכת ורגשות מעורבים לא מסוגל לסרב. את עוטפת אותי בעצמך, מחייכת, צוחקת, ומה איתי- בסופו של ערב כשאני מחזיר אותך לדירה, בפעם השניה, אני חוזר לאמבטיה,

מביט בראי של ארון התרופות 

מביט ושואל מי אני,

ומה אני רוצה להיות. 

בנים-בנים

בנים

בנות