כמינהגם בקודש תופסים אותי קצר. מסיבה פרטית בצילם של חברים לספסל הלמודים נגררת לתוך הלילה עם הרבה אלכוהול וכל מפגש בין מבטים מפוצץ אצלי בועות בתוך הלב. רוקם בתוכי תקוות וגידים, כל מבט, כל חיבוק, כל מילה שיוצאת לו מהפה, כל מפגש רכבות שכזה מרוקן ממני כל-כך הרבה כוח.
ליילות לבנים שכאלה מזכירים לי עד כמה שקשה לי להתחבר לאדם כשהקשר לא מבוסס על רגשות. הניתוק הזה שבין המח לגוף, בין הרגש לתחושה, בין אנחה לאנחה, וכשאני יוצא מהדירה, שוב, רק הדוור שמחלק את הדואר נמצא בחוץ ולאיטם משוטטית להם מספר שליחי האל, כהוכחה מובהקת שעדיין מדובר בעיר בירה שליבה הרוחני שוקק בקרבה, פועם ללא הרף.
נכנס לרכב ומפלס דרכי לביתי שלי, לב שבור לרסיסים משתדל לאסוף את עצמו והייתר נוזל בינות לריסים, יודע שמקומי לא איפה שהיה עד לפני עשר דקות תמימות כשאמרתי שהיה כל-כך כיף. אולי היה, אבל הפוטנציאל כלכך גדול, הרגש, התשוקה, הגעגוע. איפה כולם?
מצבים כאלה מחזקים אצלי את ההרגשה שלעולם לא אוכל להיות פרפר ככלל בני ובנות ישראל. יש שיגידו - "זכות נפלה בחלקו", ויש שייראו בכך כחיסרון.
"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: