לפעמים כשאני מדפדף בארכיון הבלוג אני מבין באמת מהי מהות קברת הדרך שעברתי בשנתיים האחרונות. אנשים נוטים מאוד להמעיט, או לשכוח את הפרטים הקטנים. אבל כאן הכל נשאר, הכל קיים, הכל כאילו עדיין חיי ובועט, נושם, ויש לו רגליים וגוף, וידים, והפצע שעדיין לא לגמריי הגליד, והאושר שעוד לא לחלוטין נעלם, רגעי שלמות שעדיין מלווים אותי לאורכה של הדרך ביחד עם הייסורים והכאב. הכל פה עדיין רשום, עדיין חיי, עדיין אני.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר, שלי לפחות, להצביע על המהפך הזה שעברה אותה דמות שעומדת היום ועדיין לא הכי יציבה, היא להשוות בין הסגנון בו דבקתי בעבר, הישירות, הפשטות, הניסוח המאוד יבש ושטחי מצד אחד אבל  הברור, הקולע, נטול העופרת והסודות, לבין הסגנון העכשווי יותר, המעוצב, הפיקנטי, זה שמנוסח בצורה קצת יותר מעודנת, מעוגלת, סגנון משוייף ומגולח למשעי, עטור סודות ולא מעט סימני שאלה.

התקופה הזאת שעיצבה אותי, בין אם בחיים המציאותיים ובין אם באופן וירטואלי, שינתה אותי מאוד ואני לא מדבר על שינוי פנימי כי אם על תובנות, פתאום המון דברים מתחברים ממש כמו פאזל בן כל-כך הרבה חלקים כשהחשובים שבו עדיין חסרים וביינהם אני מוצא את עצמי עדיין לא בדיוק מחפש אותם, ולא בדיוק מוצא אותם, בלי יותר מידי כוונות ויותר הולך בכיוון הזרם וזאת למרות ובניגוד לכל רעיון הטלת העוגן שליווה אותי במשך תקופה לא קצרה בכל מה שקשור במגדר, ברגשות, במערכות יחסים, ובכלל בכל מה שקשור בזוגיות ואהבה.

מצד אחד קיים רצון מאוד גדול לסיים להרכיב את הפאזל למסגר אותו ולרצות להגיע לשלמות מסויימת, מצד שני החיפוש וההתלבטות הזאת אחרי מה שבאמת נכון וצריך להעשות, דבר שאמור להגיע ממעמקיי הנפש, הרגש, ויש שיגידו האינטואיציה, יש בחיפוש הזה משהו מאוד מרגש, מאוד שונה, מאוד בונה, פתאום אתה מוצא בו משהו שדווקא מעצב אותך.

חלק מחוקיי המשחק הוא להכיר את החולשות של עצמך, וכמובן, החלק החשוב לא פחות, הוא ללמוד כיצד להתמודד.