שקעתי בעצמי, ולרגע שכחתי מאיפה אני מגיע ולאן אני הולך. אולי כי הדרך לא באמת מסומנת, אולי כי באמת אין לי מטרה מוגדרת  וכל פירפוריי הליליים לא מטיבים עמי, שלא לדבר על פינת הרגשות המוזנחת שנמצאת איי שם בנבחי הנפש. שיחת סמולטוק עם שני חברים לעבודה רק העצימה את העובדה, שחפוזים עם הברזילאית בחודשים שעברו, ועם הגרמניה שפגשתי ממש לאחרונה, בהחלט לא יעשו אותי מאושר יותר. קשה לי למצוא את עצמי או לראות את עצמי פרפר אף שהכנפיים נושאות אותי גבוה, ויחד עם זאת, כשנגמר האוויר אני דואה מטה מטה ומחפש סוג של מקום מבטחים, כזה שלא יבליט אותי יותר מידי, כזה שאולי הוא קצת מוסתר, אולי מתחת לעלה של עץ או שיח, או אולי אפילו מתחת לעציציי הגראניום שצומחים  במרפסתה של הרוזנת שמשקיפה ליער ירושלים. לפעמים השקט הזה נחמד, לפעמים אני שוקע וצולל לתוכו, לתוך עצמי, וחושב על הכל חוץ מעל הרגע.

להכיר אנשים חדשים עושה את הכל מעניין הרבה יותר, ופתאום כולם רוצים, וזה כמו גאות ושפל. כשיש יש יותר מידי זה לפעמים קצת מפחיד ומכנס, וכשאין אפשר לפעמים לטפס על קירות הסלון שלי שצבועים בצבע צהוב משי. לפני שיצאתי לשליחות בארץ האחרת נתתי מבט חטוף במקום, לפעמים, מהמקום הזה שאני משדר ממנו תקופת מה, הכל קורן ובוהק, העניים שלי משדרות  חופש, מנותק, בלי יותר מידי דאגות. ולפעמים השותפה שולחת קללה בשפה מקומית שמקפיצה לי את הפיוז אבל פחות או יותר בסדר. 

ירדתי כדי לשאוף אוויר, ולפעמים זה מרגיש כמו שנים שלא ביקרתי כאן, הארץ הזאת שונה לחלוטין ממה שאני רגיל אליה. הרחובות חמים ולחים, וכולם כאן מתנהגים כל-כך אחרת, מדברים בשפה שזרה לי לחלוטין ואני מנסה, בשפה מגמגמת ורצוצה בה לא השתמשתי מאז שסיימתי בית ספר תיכון במגמה מורחבת, לפלס דרכי בין המגוון הכה עצום של האנשים, של השפות. רחובות וסמטאות חשוכים בשעת לילה מאוחרת התחלתי לחצות רחוב חשוך ובזווית העין נראתה בחורה, תהיתי, אני עדיין לא יודע להבחין בין סין, ליפאן, או  אולי בכלל תאילנד, ההבדלים נראים פתאום כל-כך דקים. היא מנסה נואשות לפתוח בקבוק בירה, פונה אלי באלגנטיות ושואלת אולי יש לי פותחן ואני עונה בביישנות שאני לא שותה בירה, כי זה לא טעים לי, וכי זה גם קצת מר, והיא לא מתייאשת ואומרת שזאת בכלל בירה שחורה "של בחורות" חייכתי, היא ממשיכה לשאול שאלות, מאיפה אני, כי אני לא ניראה מקומי ואולי כי נראתי לפרקים מעט אבוד ומנותק. ושואלת עוד ועוד שאלות, ובן כמה, והיכן מתגורר כרגע, ומתוך ייאוש כבר החזיקה את הבקבוק ביד וביקשה שאלווה אותה לביתה כי מפחדת ללכת לבד בחושך בשעה מאוחרת שכזאת..

הליכה של מספר דקות הביאני למפתן ביתך,  ומתוך נימוס מבקשת שאצטרף לכוס קפה, עניתי בחיוב, והצטרפתי. דקות ספורות במעלה גרם מדרגות, מבטים וחיוכים חפוזים, ריח בושם נידף ושט באוויר הלח. נכנסתי, ולפני שהספקתי להניד עפעף כבר היינו עירומים, ורגע לפני שאני כבר מתלבש את שואלת אם עוד אחזור, ואני מבולבל חושב לאן פניי מועדות כעת. מאיפה אני מגיע, ולאן אני בכלל הולך, ואולי אני לא בדיוק יודע כי הדרך לא באמת מסומנת, ואולי כל פירפוריי הליליים לא באמת מובילים אותי למקום מבטחים, שלא לדבר על פינת הרגשות שנמצאת איי שם בנבחי הנפש, ונתפסה מוזנחת, ברגע של שבריר שנייה, בו אני משאיר מאחורי עוד קובץ ניצוצות המייחלים לרגע ולו אחד קטן, של שלווה ורגש, שרוצה אותי כל-כך קרוב. את יושבת, וחושבת